המילים שנכתבות מעצמן

הוא מקווה שזה ייגמר בשלום כל הבלגן שהיא עושה, כי כשהיא מתחילה עם הבלגן היא לא גומרת. היא כמובן אומרת שהיא מבשלת. ונכון, היא מבשלת נהדר, מאכלים כאלה אין במטבחים של שפים, אבל היא מגייסת את כל הכלים של המטבח בלי לרחוץ, וכל השולחן ומשטח העבודה נראה אחרי מלחמה, והכיריים ומה שסביבם מלאים שמן וסוכר, ואפילו הידיות של התנור, של המקרר, וגם הרצפה. וכל המזווה נראה כאילו עבר פה הוריקן כשהיא חיפשה איזה מרכיב אחד קטן לתערובות שלה, ומה קורה כשהיא מחפשת תרכיב גדול, או כמה?

אז בסופו של דבר שניהם יושבים בבית המכוסח, אוכלים ומתמוגגים יום שלם וערב שלם ולילה שלם מהמאכלים המעלפים שהידיים הקסומות שלה יודעות לעשות. ומה בבוקר? בבוקר היא עשתה את שלה, והוא צריך לנקות. עוד ביום קודם כשהוא מלקט כדורי גבינה ונתחי טופו, הוא מסתכל סביבו ויודע שיש לזה מחיר. ובתור בן-אדם שגדל על אורז, בשר, עוף, תפוחי-אדמה וגבינה לבנה, וירקות חתוכים, הוא מוקיר את הנפלאות של המטבח שהיא עושה, ולכן לא אומר דבר, מסתכל סביבו על מה שיצטרך לנקות ולסדר, ואומר מחר זה מחר, היום נאכל.