המילים שנכתבות מעצמן

היא הלכה ולא היה לה לאן,

אבל גמד האשפתות אמר שזה מקום מצוין

היא חיכתה שתעבור הרכבת למטולה,

אבל היא הייתה בתולה

אנשים חייכו אליה,

היא חייכה בחזרה

נגמר לה הכסף והחיוכים אזלו,

אזל גם הכבוד והאגו

כשהיא באה לשערי שמיים - הם נפתחו,

וחשפו אוקיינוסים ומגדלים גבוהים

היא שאלה אם כאן מוצאים את החשפן,

לא היה לה מושג שזה לא הזמן

היא קפאה במרחב הקפוא,

כמו קפא לה התחת מרוב קיפאון

הלכה לשבת ליד מה שמו,

שיגיד לה מה אתו,

ואם היא רוצה לעשן,

שאכטה ממקטרתו

הוא אמר שהוא בא ממעבר לים,

איפה שהעננים אדומים-ורודים -

והמכנסיים מכובסים

יש שם חזיזים קופצים ועננים עפים,

וילדות קטנות לבושות קטיפה משחקות מחבואים

"לא ראיתי כדבר זה," היא אמרה באימה,

אבל הוא הבטיח שאין סיבה לבהלה

הוא ליטף את לחיה ואכל את לשונה,

ואז יצא לשוח בגינה

היה לה חם וקר, והיא איבדה הכול,

גם את מעט האמון שהיה לה באנשים

"הרי לא לזה ציפיתי,

הרי לא לזה קיוויתי,

לא זה מה שהבטיחו לי,"

"הרגעי, ילדה," אמר הינשוף המתנשף,

"הלו רק הרגע באת, ולא הספקת לברוא מציאות,"

"אה... זו הלצה!" היא אמרה בהחלטיות,

והחביאה שוקולד בחזייה.