המילים שנכתבות מעצמן

בחוץ, הכול שונה

עם הענפים העפים ברוח

עם הברקים המבריקים בחושך

בחוץ, זה מקום מוזר,

יש שם סכינים,

ופותים עם שיניים

בחוץ, הולכים מפלצות,

שני ראשים, ארבע ידיים

הרוח מרחפת בחוץ,

כמו הייתה בחוץ

גשם יורד בחוץ,

כמו מפציץ את האספלט

בחוץ, שמיים שחורים,

עיגולים זוהרים,

אורות מהבהבים

בחוץ, יש אנשים,

שזו להם פעם ראשונה שהם חיים.

עברו השנים בהן היה אגודל חסר תועלת,

עכשיו הוא זין גאה שדופק את כל הבתולות

כל זאת אודות לדוקטור שוורץ,

המתמחה בהסבת איברים לאיברים אחרים

כשהוא שמע את חתולית היפה אומרת תודה לאיש שאליו היה מחובר,

לאחר שדפק אותה כמה פעמים עד שגימרה באקסטזה,

הוא ידע שהחלום להיות זין זיין מזיין אמתי, הוגשם,

וכעת הוא הזין הכי מבוקש על-ידי בנות המין היפה

כל זאת, כמובן, בעזרתו האדיבה של דוקטור שוורץ,

שלא שכח לתת לו גודל ועוצמה,

הראוי לכל פות רעב, מכל סוג ומין,

החפץ בדפיקה מספקת כדי להגיע לסיפוקו המיני החרמני.

כשהוא מכין פיצה - זו חגיגה לדורות שלמים

בצק עבה שאפשר לנגוס, משביע וממלא,

טונות של רוטב פיצה עגבניות,

מלא-מלא גבינה מותכת צהובה,

ערימות זיתים ועגבניות וגבינה מלוחה

מונח על המגש עם חריף ובצל ומחולק למשולשים,

תאווה לעין, תאווה לחיך

רגע להיות אתו ברגע הקסום הזה,

כשהוא אוכל את הפיצה כשהוא רעב,

ולהיות פשוט הוא, בכל רמ"ח איבריו,

טורף, בולע, אוכל ומשתוקק.

החביתה לא עשויה

מזמן התקלפה מהמיטה

יש לה חגיגה גדולה

היא דומה לנימפה

ירדתי לה בערב ההוא

היה לי כיף וגם לה(ו)

כל הזמן התמזמזנו בלי לדעת לאן

מזמן נמחק לנו מהשכל הזמן

היא חשקה בי פעמים מספר

וירדה לי עד שהתפוצצתי (עבר)

לא היה לי מה לעשות, רק לרדת לה עוד ועוד

אנחנו כל-כך מחוברים,

ברמת הרוחניות, ברמת הזרמים

היה לנו לילה בלתי נשכח

גמרנו את כל הקלמנטינות שעל האח

ובל נשכח את המקומון הצהובון שצילם,

אותי ואותה עירומים בלי בגדים

עכבר העיר ועכבר הכפר,

עכבר לכל דבר

בין צילום לצילום יש לנו זמן לרחוץ,

בזרם הקר של העולם... האכזר? המנוכר? 

איזה יום שמח,

כל היום בלי קרח.

עברתי תקופות כאלו,

זה לא היה קל

אבל יצאתי לחופשי -

ועכשיו אני גרוש

אין ילדים, אז אין התחייבויות

אין ילדים, אז אין סיבה לקשר אפילו מינימלי

את הרכוש חילקנו כמו בני תרבות -

תוך כדי חילופי מהלומות

ונפרדנו ברוח טובה -

תוך האשמות וגידופים

כעת אני חופשי, כמו ציפור דרור,

ומבקש ממך את ידך,

כדי שבבוא היום בו נחליט להתגרש,

אגדע אותה

אבל אל תפחדי, כולם עושים טעויות,

בואי נעשה את הטעות הגדולה של חיינו,

ונהנה ממנה, כל עוד אנחנו יכולים.

ואז הוא חוזר מהעבודה, מלוכלך ועייף, צריך את מנת הבשר שלו, ומתקלח. ואז הוא יושב ואוכל מה שהיא הכינה או מה שיש. שזה יכול להיות אוכל שהיא בישלה, או גבינה על לחם עם חמוצים. ואז הוא פותח בירה ומניח אותו על השולחן לפני הכורסה. ואז הוא מדליק את הטלוויזיה ולא אכפת לו איזה שטויות. ואז הוא יושב על הכורסה מול הטלוויזיה, מביט בשטויות ושותה בירה. והיא אומרת לו ככה כזה, וצריך זה, וקרה זה, ובוא נעשה זה, ומה יהיה עם ההוא ועם ההיא, וזה לא יכול להימשך ככה. והילדים הקטנים צווחים, בן ובת קטנים זאטוטים, ותינוק. והיא רוצה שהוא יעשה וייתן יד ויחמם חלב וינקה את המיטה מ-כל החיתולים, ואולי יסתכל בחשבונות החשמל, ובחשבונות המים, והארנונה והגז והמיסים, ויגיד לה אם לא עובדים עליהם כמו שהיא חושבת. ומה יהיה עם הדרך שצריך לגן ולפעוטון, ובכלל ילדים זה לא כמו פעם, והם לא בובות. כל הזמן צורחים, מחרבנים ואוכלים. ובכלל הגיעה הצעת מחיר לבית שלהם, ואם יוסיפו יוכלו לגור בבית טוב ליד ההורים שלה. ואתה יודע שההורים שלה יכולים לעזור, גם האחיות ואפילו האחים. ובכלל נישואים וילדים זה לא מה שהיא חשבה, כי כולם אמרו לה משהו אחר, והוא כל היום לא בבית, והיא צריכה להתמודד עם כל החרא. ואולי הוא משחק קלפים, והולך לזונות, או יושב בברים והיא לא יודעת. ואולי הוא מזיין מהצד, איזו אחת שלא בוחלת באמצעים. ובכלל אומרים שתהיה מלחמה, ויהיה שלום, וכולם יחיו בחדווה ומדון. ומה יהיה על האח שלה החולה שכועס שהיא לא מתייחסת אליו, ולא מסוגלת לעזור. והעצבים האלה לא מניחים לה, יש לה עצבים ברגליים ועצבים בראש, ואפילו כאב ראש כזה של סחרחורת וטמטום. ובאמת אולי כדאי לצאת לחופשה בטבריה שהילדים ייהנו קצת, ויש שם משפחה, או אפשר לאילת, אבל רק במלון ארבעה כוכבים. ובכלל היא לא הייתה בהופעה או הצגה הרבה מאוד זמן, והיא מתלבשת כמו חפרית. ובאמת הגיע הזמן שהוא יהיה גבר וילמד להכין חמוצים, כי לקנות אותם זה יקר וזה לא טעים. ואולי נתלה תמונות כאלו ארוטיות על הקירות כמו שלכולם יש, ובאותה הזדמנות הוא יצבע את הבית. ובאותה הזדמנות צריך לקנות חלקת קבר כפולה כדי שיהיה בטוח שיהיה להם איפה לנוח ביחד, וגם לבחור מצבה. והוא מסתכל על השטויות בטלוויזיה, ולא מקשיב בכלל, לא קולט מילה. וכשהיא שואלת אותו, אז תכלס, איך עבר היום שלו, הוא אומר לה, מאמי, אין לי חשק להקשיב ולדבר, עכשיו אני שותה בירה. רוצה בירה גם?

הוא מקווה שזה ייגמר בשלום כל הבלגן שהיא עושה, כי כשהיא מתחילה עם הבלגן היא לא גומרת. היא כמובן אומרת שהיא מבשלת. ונכון, היא מבשלת נהדר, מאכלים כאלה אין במטבחים של שפים, אבל היא מגייסת את כל הכלים של המטבח בלי לרחוץ, וכל השולחן ומשטח העבודה נראה אחרי מלחמה, והכיריים ומה שסביבם מלאים שמן וסוכר, ואפילו הידיות של התנור, של המקרר, וגם הרצפה. וכל המזווה נראה כאילו עבר פה הוריקן כשהיא חיפשה איזה מרכיב אחד קטן לתערובות שלה, ומה קורה כשהיא מחפשת תרכיב גדול, או כמה?

אז בסופו של דבר שניהם יושבים בבית המכוסח, אוכלים ומתמוגגים יום שלם וערב שלם ולילה שלם מהמאכלים המעלפים שהידיים הקסומות שלה יודעות לעשות. ומה בבוקר? בבוקר היא עשתה את שלה, והוא צריך לנקות. עוד ביום קודם כשהוא מלקט כדורי גבינה ונתחי טופו, הוא מסתכל סביבו ויודע שיש לזה מחיר. ובתור בן-אדם שגדל על אורז, בשר, עוף, תפוחי-אדמה וגבינה לבנה, וירקות חתוכים, הוא מוקיר את הנפלאות של המטבח שהיא עושה, ולכן לא אומר דבר, מסתכל סביבו על מה שיצטרך לנקות ולסדר, ואומר מחר זה מחר, היום נאכל.