המילים שנכתבות מעצמן

אמרו לי לא לשפוך שמן למדורה

אז איך אני אעשה קציצה יפה

הנערה שאהבתי כבר לא רוצה אותי

היא הייתה כל-כך משוגעת, שזה היה מקסים

לא ידעתי לשמור על הפה שלי.

אני ממשש את האנוכיות שלי,

וגם את כושר הנתינה שלי

הם גרים בכפיפה אחת

אני לא מרגיש את כל העולם,

למרות שזה קורה

המעלית עולה ויורדת

לפעמים היא במרתף, לפעמים היא על הגג.

כאילו, אם להגיד את האמת,

כן, כולנו מריונטות

כל מה שקורה בעולם,

כל צעד שאדם עושה,

כל מילה שהוא אומר,

כל מחשבה שהוא חושב,

נקבעה מראש,

ביום בו הושלמה בריאת העולם

"ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם"

הכול כבר קרה, כבר נקבע, כבר ידוע,

וכל מה שקורה, קרה ויקרה -

זהו תסריט ידוע מראש

ועכשיו נצלול עמוק יותר -

העולם שלנו, חיינו, אנחנו,

הם מציאות מדומה

אין מחשב שאני כותב בו,

אין רצפה שאני מונח עליה,

אין גוף שאני חי בו

יש רק קיום קטן של המודע,

אבל כל האנשים חיים בצורה לא מודעת

ועכשיו נצלול עוד טיפה -

יש לנו גוף של בהמה, של חיה,

ולא משנה כמה בני-אדם אנחנו

תראו כמה אנחנו דומים לחתול, לכלב, לפרה,

אפילו לדג.

גם אם היית עושה את זה בלי להבין למה

אם היית עושה את זה גם לא לטובתך

אבל לא, את מפלצת, ואת עושה רק לטובתך

כל האנשים שקיימים הם רק למילוי צרכייך, נכון?

יש לך חור, ושמו חשבון הבנק שלך,

כמה שאת מכניסה בו כסף, הוא לא מתמלא

כל הכסף כמו צונח לבור ללא תחתית,

את רוצה שהאנשים ישנאו אותך,

כי זה אומר שהם מקנאים בך

אבל הם לא מקנאים בך, הם צוחקים עלייך,

כמה את צרת אופקים שאת מודדת הכול בכסף

כי את יודעת, וגם הם יודעים,

כמה הלב שלך ריק מבפנים,

כמה עלובים וריקים הם חייך בדירה המפוארת

וכל הכסף לא מצליח למלא את הבור המחריד מ-כל,

זה שלא נותן לך מנוח, שאוכל אותך מבפנים,

הבור בלב שלך, בבטן שלך, שלא מתמלא לעולם

כי הקפת את עצמך בנוחות במעגל שמחוצה לך,

אבל במעגל הפנימי, בתוכך, אין דבר. 

ילדות, ילדים, ילדות, ילדים,

מכים אותי, מכים - מכים

למה תכוני ילדים נחמדים,

לא הייתי טוב אליכם?

בשמש הזאת הזוהרת הבוערת המנצנצת המסנוורת,

אני עיוור וסומא בין הרגליים של אימא אדמה

אני רוצה למות כל יום מחדש - לפני שאוולד שוב

היא בוכה, ואני בוכה, ואנחנו גם בוכים זה על זו על זה

הוא הלך בוואדי, ונפל לבור עמוק,

הייתה שם באר ישנה, הוא נפל לתוכה,

כשהאבן הדקה נשברה תחת רגליו

מי שהיה עובר לא היה רואה בחושך שיש שם באר

היא רוצה קנקן תה

אני מבין הכול, הכול אני מבין, הכול,

גם מה שאני לא מבין

גם אם אכפת לי או לא

נחש צפע! סרק, סרק!

איזה יום יפה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות. 

אני נוטל בכפי סירופ ממתקים ושותה.

כל האנשים נחמדים אליי, ואוהבים אותי,

ואני אוהב אותם גם.

שירים עליזים מרקידים לי את כדוריות הדם בתוך הלב והראש.

אני אוהב אותך, אבל את לא אוהבת אותי.

זה לא נורא, את מאושרת, וזה הופך אותי מאושר.

החיים מלאים תקוות, שמחות וחסדים,

ואפילו השמיים הם לא הגבול,

לאושר האינסופי שלי,

על היותי חי ונושם, ובריא,

ויודע שאת קיימת ורוצה בטובתי,

כמו שאני רוצה בטובתך.

את חברה שלי.

בעזרת השם רב החסד,

אנחנו נכתוב שירים וסיפורים שמחים ומעניינים,

שירים וסיפורים עם צוף, עם קרמל, עם סוכר,

עם סירופ ממתקים.

כשתרצי לראות אותי - אני כאן,

תמיד אקבל אותך באהבה ובאושר גדול.

איזה כיף שיש לי עוד יום מלא חוויות מעשירות,

בו האהבה פועמת, והעולם כל-כך טוב,

ומלא אור.

אני אוהב את החיים, ואת אלוהים,

ואת העולם, האנשים והטבע.

אני כל-כך שמח שאני חי.

אני נהנה להיות חי.

אני איש קטן בתוך איש גדול

אני רואה הכול דרך האישונים

האיש הגדול מדבר דברים ועושה דברים,

אני משתומם

אני איש קטן בתוך איש גדול

אני מסתכל על הכול מגובה של אוקיינוסים,

ובתוך העור

אין לי אשליות מי יחיה ומי ימות

הדברים לא נוגעים לי, אבל מכאיבים.