המילים שנכתבות מעצמן

אנשים זה לא כמו פעם

פעם אנשים חלקו איתך כריך

היום אנשים יושבים בבית קפה עם סיגריה בפומית,

שותים קפוצ'ינו וחולמים להיות אל פאצ'ינו

לשתות מרגריטה עם הלנה מטוריה

לאכול גבינות ולשתות יין עם נפוליון

פעם אנשים בירכו זה את זה, היום הם הפסיקו

במקום זה הם מפשקים ידיים ורגליים

עונבים עניבות, לובשים חליפות,

עושים ריצה של בוקר או ערב לסיבולת לב ריאות

אבל אני - אני רואה פורנו,

ומחשב חישובים מסובכים נורא במכונת החישוב המשוכללת שלי

אני - אני שותה יוגורט,

ומנתח את הפוליטקה העולמית על כל רבדיה

יום יבוא ויבינו אותי - ואז אני אעלם

בינתיים אני עושה כל שאני יכול בשביל מאפרה טובה לסיגריה שלי

אני שותה אספרסו קצר באסף הרופא,

וסוטה מהנושא.

שיוך הכתוב לקטגוריה זו או אחרת,

יגרור תוצאות נוראיות ורבות אסון,

הן לכתוב והן לקורא,

וגם לסיני הקטן שיושב ברגע זה,

ומברר אורז.

לכן לא מן הנמנע שככל שעוברות השנים,

מתווספים אויבים,

השיניים הופכות חורקות והדם מתחמם,

אם לוקחים בחשבון את העובדה הקטנה,

שיש מי שדואג להשאיר בוער,

את הפתיל הקטן מתחת לסיר הקלחת,

המכונה "ישראל".

לכן ובהתאם לזאת,

יש מרצחים ברחובות,

עם או בלי רישיון,

כפופים לרשויות או לא,

חופשיים משררה או לא,

זרים או מקומיים,

שפויים במידה מסוימת או לגמרי מטורפים,

חובבי נשק או חובבי שירה,

שישנים על קרשים או במיטה רכה.

כולם הופכים מאכל לעורבים,

גם הקורבנות שלהם וגם הם עצמם,

מהסיבה היחידה שכולם בעצם מתישהו מתים,

וזה לא משנה אם הם היו מפלצות או בני-אדם.

בבוקר הוא מתקלף מהמיטה ומסתכל על השמיים.

אמרו לו שהשמיים יכולים להיות אכזריים או טובים,

אמרו לו שהוא זה שבוחר איך השמיים יתייחסו אליו.

ירח בודד באמצע שמיים של שחר,

עננים משייטים, אוניות משייטות מעל הרקיעים,

מלאכי חבלה דגים נשמות בחכה וקרס.

הוא היה ילד טוב לפני שהעננים נשברו,

הוא לא השתמש בסמים,

לא שתה ולא עישן.

הוא היה משחק כדורגל.

הוא גרר את הגוף החולה שלו אל המטבח,

והכריח את עצמו לשתות משקה קר.

הנוזל נפלט לו מהפה ומהאף, והוא הקיא קצת בפח.

הוא הכין קפה ממים פושרים,

טיפה קפה, טיפה סוכר, מעט מים פושרים,

וישב מול הקירות החשופים.