המילים שנכתבות מעצמן

הם קברו את הכלב בחצר,

מתחת לעץ אורן

ליד פלג מים

הם קברו את הכלב בבית,

בלי חברים ומשפחה

הם טאטאו אותו מתחת לשטיח,

הם השילו מעליו את כל שערותיו

זו לא אשמתו, אנשים הם רעים

הם ניקבו בו חורים מתחת לרגליים,

ושברו לו את עצמות הגפיים

הם עיוורו אותו כי ראה יותר מדי,

הם גרמו לו להיות חירש לקולו הפנימי

הם אמרו שהוא צריך להיות קטן-קטן-קטן,

ולא לדבר גבוה-גבוה

הם אמרו שהוא מפריע לתנועה,

ולחיים העיוורים והטיפשים של האנשים השגרתיים

הם אמרו לו לשתות רעל, "כי זה טוב לעצמות",

ולא לחשוב יותר מדי "כי הוא ישתגע"

הם גרמו לו לא לחשוב יותר מדי,

כשלקחו לו את המחשבות

הם גרמו לו לא לאהוב יותר מדי,

כשלקחו לו את הרגשות

הם אמרו שבתור סמרטוט הוא יפה,

וסגרו את הבית הדל מנעול אחר מנעול

הם שפטו כל מעשה ושללו כל מחשבה,

עד שהוא כבר לא בטח בעצמו

הורידו אותו לבאר שאולה עם חבל,

וחתכו את החבל

ואז נעלמו כשהוא נשאר עם מלא שאלות

בלי זיכרון,

בלי לדעת אפילו מי הוא

ואחרי כל זה,

עוד הייתה להם ההעזה,

לשנוא אותו.

עברית שפה קשה,

בעיקר כשלא יודעים לדבר,

או כשלא רוצים לדבר,

ולהגיד את האמת

כי קשה לשקר

האמת קשה,

כי היא גוררת בושה,

ממי שחושפים את האמת עליו,

והוא חשב שהוא אדם טוב,

עד שמראים לו שזה לא נכון.

היא הלכה ולא היה לה לאן,

אבל גמד האשפתות אמר שזה מקום מצוין

היא חיכתה שתעבור הרכבת למטולה,

אבל היא הייתה בתולה

אנשים חייכו אליה,

היא חייכה בחזרה

נגמר לה הכסף והחיוכים אזלו,

אזל גם הכבוד והאגו

כשהיא באה לשערי שמיים - הם נפתחו,

וחשפו אוקיינוסים ומגדלים גבוהים

היא שאלה אם כאן מוצאים את החשפן,

לא היה לה מושג שזה לא הזמן

היא קפאה במרחב הקפוא,

כמו קפא לה התחת מרוב קיפאון

הלכה לשבת ליד מה שמו,

שיגיד לה מה אתו,

ואם היא רוצה לעשן,

שאכטה ממקטרתו

הוא אמר שהוא בא ממעבר לים,

איפה שהעננים אדומים-ורודים -

והמכנסיים מכובסים

יש שם חזיזים קופצים ועננים עפים,

וילדות קטנות לבושות קטיפה משחקות מחבואים

"לא ראיתי כדבר זה," היא אמרה באימה,

אבל הוא הבטיח שאין סיבה לבהלה

הוא ליטף את לחיה ואכל את לשונה,

ואז יצא לשוח בגינה

היה לה חם וקר, והיא איבדה הכול,

גם את מעט האמון שהיה לה באנשים

"הרי לא לזה ציפיתי,

הרי לא לזה קיוויתי,

לא זה מה שהבטיחו לי,"

"הרגעי, ילדה," אמר הינשוף המתנשף,

"הלו רק הרגע באת, ולא הספקת לברוא מציאות,"

"אה... זו הלצה!" היא אמרה בהחלטיות,

והחביאה שוקולד בחזייה.

כשהיא קמה בבוקר לקול ציוץ הציפורים

רוח מבשמת את שערותיה

היא שמה לב ומחייכת, ולא אומרת דבר,

ואז מרתיחה את קנקן המים

הרוח מטשטשת עקבות רגליים בחול

מתיקות מצמיאה עומדת באוויר,

כמו אות אזהרה

קשרים נפרמים בין לבין בתחושת דגדוג מענגת,

היא סוגרת את הדלת.

הרבה זמן לא ירדתי לה

זה לא יפה מצדי

אז היא הענישה אותי

"ילד רע, ילד רע,"

הרבה זמן לא שמעתי ברקע,

את האנקות שלה בוקעות

לא הצלחתי להביא אותה לאורגזמה

"ילד רע, ילד רע,"

הרבה זמן לא עמד לי

לא יודע למה

"זה לא ילך ככה בינינו," היא אמרה,

"ילד רע, ילד רע,"

הרבה זמן לא בכיתי,

שאני לא מסוגל לספק את אהובתי

אבל היום בכיתי,

והיא חיבקה אותי,

"ילד טוב, ילד טוב,"

החביתה לא עשויה

מזמן התקלפה מהמיטה

יש לה חגיגה גדולה

היא דומה לנימפה

ירדתי לה בערב ההוא

היה לי כיף וגם לה(ו)

כל הזמן התמזמזנו בלי לדעת לאן

מזמן נמחק לנו מהשכל הזמן

היא חשקה בי פעמים מספר

וירדה לי עד שהתפוצצתי (עבר)

לא היה לי מה לעשות, רק לרדת לה עוד ועוד

אנחנו כל-כך מחוברים,

ברמת הרוחניות, ברמת הזרמים

היה לנו לילה בלתי נשכח

גמרנו את כל הקלמנטינות שעל האח

ובל נשכח את המקומון הצהובון שצילם,

אותי ואותה עירומים בלי בגדים

עכבר העיר ועכבר הכפר,

עכבר לכל דבר

בין צילום לצילום יש לנו זמן לרחוץ,

בזרם הקר של העולם... האכזר? המנוכר? 

איזה יום שמח,

כל היום בלי קרח.

אלה היו הימים בין לבין.

בין חורף לקיץ, בין סתיו לאביב, בין יום ללילה.

אני ישבתי על המיטה המתקפלת שלי ושיחקתי טטריס,

בחלון השתקפו הרי אדום.

כל הלילה שיחקתי טטריס,

ובחצי הלילה ראיתי אותה במוחי,

מייחלת ומתפללת לאהבתי.

לא יכולתי להתרכז יותר במשחק,

הבטתי על הלבנים נופלות על הצג,

וראיתי אותה, עומדת מולי,

לבושה כקבצנית, היפה בנשים,

אומרת למה זנחת אותי,

קראתי לך מעל אלפי רקיעים,

יום ולילה ואביב וסתיו,

ואתה היית עסוק לשחק טטריס.

בכיתי,

לבד מול המסך הדיגיטלי,

חטאתי, חטאתי, קראתי,

תחזרי אליי.

והיא חזרה כמו סערה של ברקים,

עומדת בדלת בגוף מושחת, בנפש חרבה,

פוסעת אל משעולי ביתי כמהססת,

הרי לך מיטה, אמרתי,

וכל הנוחיות של החרמון בתנופה שאת רוצה.

היא נכנסה למיטה ונרדמה מיד,

ואני נשארתי עם משחק טטריס מטופש ביד,

זורק אותו לפינת החדר, מביט במיטה הריקה,

ומחפש את הגלולה הירוקה,

לצבוע את עולמי בירוק זוהר,

נצנצים,

למען לא אעשה מעשה נואש כלשהו.

ואז היא אמרה - בוא אליי, תחדור אליי,

וחדרתי לתוכה בזין רעב.

היא נאנחה אנחות קולניות מאוד,

הים סער, הגשם הצליף,

ואז התבהרו השמיים ומצאנו עצמנו עייפים על הרפסודה,

בין יבשת ליבשת, בין תקווה לייאוש.

הרי זה הסוף, היא אמרה בלחש,

ואני הצטנפתי בשמיכה.

הירח החליף צורות לילה לילה,

והשמש עלתה וירדה.

לבסוף נפחנו את נשמותינו בהפרש של שניות,

שם על הגונדולה,

בין יבשת ליבשת,

בין חיים לחיים.