הוא הבריח את היונים במחיאות כפיים, והן עפו משם בבהלה ובחופזה, כשהן משאירות אותו ליד השלולית שנוצרה מהגשם הראשון של החורף. -אני חושב שאני אכתוב סיפור על זה,- הוא חשב והמשיך לביתו. הוא חזר מסיור בשכונתו לבדוק שהכול טוב. אם המים שירדו מהשמיים הצליחו להרטיב את הרחובות, ועד כמה. אם מטפטפים מים מצמרות העצים, ואם קירות הבתים החיצוניים נוקו מהפיח של הקיץ. אם יש ערוגות בוץ בגנים ועקבות בוץ בכניסות לבתים, אם ילדים מסיירים כמוהו כמו שהוא היה קטן, לראות את העולם רטוב ורענן. הוא נכנס לדירתו והדליק את החימום, דבר שלא היה מורגל בו בחודשים האחרונים. -בחורף שותים קפה ומסתכלים על הנוף הרטוב,- הוא חשב ופנה להכין לעצמו את הקפה. הוא חשב שיכתוב סיפור על איש שמכין לעצמו קפה כדי לשתות אותו בזמן... שהוא מביט דרך החלון. המים רתחו בקליק של הקומקום החשמלי והוא מזג אותם על הקפה הטחון והמתיק בסוכר. הוא פנה אל החלון בחגיגיות, הניח את הקפה על השולחן הקטן לידו, ופתח את החלון. האוויר היה צונן, וזו הייתה תחושה טובה על פניו וגופו לאחר קיץ קשה. הוא לגם מהקפה והדליק סיגריה. ואז רוח פרצים עטפה אותו, הדירה הסתחררה ברוח, והשמיים התמלאו עננים שהמטירו גשם כבד כמו לא היה אוויר. הוא התמלא פחד, וסגר את החלון המצוין וחשב שעל זה יהיה קשה לכתוב סיפור, כי הוא לא מורגל בכתיבה דרמטית. הקומקום החשמלי הקטן כנראה קפץ מהמקום שלו, כי הוא בא אליו לסלון, רותח ומלא כעס, וצווח עליו בקול דק כיצד הוא מעז להרתיח אותו כל פעם, ושאין לו שום חמלה למכשירים חשמליים שנועדו להרתיח מים לשתייה. ואז הקומקום שלף חרב קטנה כמו גפרור, עשה תנועת כבוד עתיקה כלשהי לאל בלתי ידוע, והסתער עליו כשהוא דוקר בו ומיילל בזעם ובתסכול. האיש ההמום תפס בקומקום החשמלי שצווח והתפתל בין ידיו, וזרק אותו מבעד לחלון. נשמע קול נפץ חד, והקומקום הפך לז"ל. -קומקומים מטומטמים,- הוא חשב לעצמו במרירות, אולי הוא יכתוב סיפור על קומקומים מטומטמים. ואז הגשם פסק, גם הרוחות, והעננים קצת התפזרו. כל זה קרה במהירות מפתיעה. אפילו האוויר הפך צונן ומענג. הוא הביט בנוף הרטוב, והבחין שהקפה נשאר חם. הוא לגם ממנו, והדליק סיגריה. הוא הרגיש טוב, והיה מלא הכרת תודה לבורא עולם על היופי של הבריאה. הוא חשב שיכתוב על זה סיפור.
כינוי:
קלקטוס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
