האם יכול להיות לי טוב רק כשאני לבד?
תמיד חיכיתי לאהבה. היא לא באה במשך די הרבה זמן. טוב, לפעמים היא באה, אבל רק מהצד שלי. הייתה תקופה מסוימת שהתאהבתי בכל מי שהייתה לו כל סוג של אינטרקציה איתי. לפעמים גם בכאלה שלו. להיות בת שתיים עשרה היה די כיף. עבר. כשהתחלתי להתבגר ולהתגבר(על עצמי) התחלתי יותר לחשוב מלהתאהב. בדרך כלל באנשים שהכרתי. מיותר לציין שבדרך כלל גם באנשים שלא היה לי כל סיכוי איתם. בתקופה מסוימת לא הרגשתי כלום. ממש. לא כי אני אסקסואלית, או כל מילה אחרת שבני הנוער של היום כל כך נהנים להשתמש בה. מה שאגב, נמאס לי ממנו לגמרי. פשוט הייתי בתקופה רעה, ולא הצלחתי לחשוב על אף אחד בצורה הזאת. ודווקא בתקופה הזאת ניסיתי. אמרתי לעצמי שאני כבר לא ילדה, וזה בסדר, ואפילו בריא, להתאהב קצת. אפילו שידעתי שהאהבה, כמעט כמו תמיד, או לפחות למיטב ידיעתי, תהיה חד כיוונית. אפילו לזה חיכיתי. רק להרגיש קצת.
בתקופה אחרת, קצת אחרי, הייתי באיזה משהו עם מישהו. פעם ראשונה. אני יודעת, מצחיק. נשיקה ראשונה בגיל שש עשרה. ממש הבתולה מריה. נזכרתי בציפיות שהיו לי כשהייתי ילדה. כמה חיכיתי לזה. וזה באמת היה. הוא אהב אותי, אני רציתי לאהוב אותו.
אבל זה היה מאוד מאכזב.
רבנו הרבה(שנינו עקשנים), כעסנו הרבה, בקושי היו רגעים של טוב. וגם כשהיו, זה הרגיש מזויף, או כמעט שם.
מה הבעיה איתי?
״אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב״
זה מה שאביתר בנאי אומר. אולי אני לא יודעת להיות ביחד, גם לא להיות לחוד.
אולי אני לא יודעת להיות.
אני יודעת, כתבו על זה אלפי שירים. ״לבד קשה, ביחד עוד יותר״
אבל למה תמיד כשיש לי קושי אני מרגישה שאני היחידה בעולם שמרגישה אותו?
אני יודעת שזה לא נכון.
אבל כנראה זה טבע האדם.
זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי כדי לא להרגיש דג מוזר רוב הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
