שדות של אמת

לפעמים כל כך רע לי שאני לא יודעת איך להכיל את זה.

מין ערבוב של רגשות. אני עצובה וריקנית ומרגישה שכל השני מקלות ארטיק שמחוברים בדבק פלסטי שהדבקתי במאמצים מרובים עומדים לקרוס, עוד פעם. אני בוכה כי אני בכיינית ואז אני גם כותבת כי אני כמו כל הכותבים המתנשאים והמלאים בחרא. ואני יכולה לכתוב רק כשרע לי. וזה לא שבשאר הזמן הכל מדהים ומנצנץ אבל לפעמים לא להרגיש מנותקת עדיף מלהרגיש רע. פעם באיזה התקף נשארתי ערה כל הלילה כי לא הצלחתי להפסיק לבכות וירדתי קילו מדמעות. ואם תהיתם, אני מדברת שטויות כי זה מה שאני. קרה כמה פעמים שאנשים אמרו לי שאני שונה, מיוחדת, חכמה. אבל האמת שאני ממש לא. אני ילדה בכיינית ומתבכיינת, עצובה, ריקה ושאין לה הרבה מה להוסיף. בכל זאת אני כותבת. למה? כי נמאס לי להפיל את הצרות שלי על אחרים. על אנשים שאני אוהבת. אמא שלי מסכנה. כל התיסכול יוצא עליה. גם לאבא שלי לא כיף. באישפוז אמרו לי להפסיק להתנצל על זה שאני מרגישה רע. שמותר לי. שגם אם זה יוצא על אנשים אחרים, אז בסדר. לא נורא. לא קרה כלום. אז זין על כולם. אני מרגישה רע ואתם תסבלו מזה כי אני סובלת. רק שלא. אני לא יכולה להגיד את המילים האלה מבלי לפרוץ בצחוק(שמעורב בבכי ברגעים אלה). אני לא כזאת. אף פעם לא רציתי שאנשים אחרים יסבלו רק כי אני סובלת בעצמי. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה למות אבל לפעמים אני פשוט רוצה להפסיק להרגיש. כמובן שברגע שאני לא מרגישה אני חושבת שהכל עדיף על זה. אני תקועה ומיואשת. נמאס לי להיות כל כך חסרת אונים תמיד. 

אם שמעתם, או תשמעו על מישהו או מישהי בדפי זהב תחת השם ״מושיע״ או ״מוצאת הפתרונות״ או ״די להרגשות הרעות״ והוא לא איזה גורו מטורף עם קוקו ושרוול ולבן, או מתקשרת בגיל העמידה שעונדת עשרים טבעות ואומרת דברים כמו ״עוד עשרים שנה ברוטו, את תרגישי טוב״ אנא צרו קשר. 

תבורכו ומבטיחה שעוד עשרים שנה ברוטו תרגישו טוב.