להרבה אנשים, שאחת מהם היא אני כמובן, יש בעיה להבחין מתי דברים נגמרים. זה יכול להתבטא בהרבה דרכים שונות. אגרנות, לדוגמא. אני מכירה מישהו שלא זורק שום דבר. אפילו כשקופסאת מסטיקים נגמרת, הוא לא זורק אותה. זה יכול להתבטא בעבודות. אנשים שנמצאים בעבודות שנים אחרי שהם כבר לא מעוניינים בשום צורה לעסוק בהן. זה בעיקר מתבטא ביכולת, או יותר נכון אי יכולת; לא לדעת מתי הגיע הזמן לסיים. לא לדעת מתי להפסיק.
לי יש בעיה לסיים דברים בזמן הנכון, ואני לא מכחישה את זה. אחרת למה למדתי ריקוד במשך שבע שנים, כאשר ידעתי, אומנם לא בוודאות, אחרי שנתיים שזה לא מעניין אותי ולא רק שאני לא נהנית מזה, אני אפילו קצת סובלת מזה. גם לא ידעתי לסיים חברויות שעשו לי רק רע, לא ידעתי מתי להגיד להורים שלי שהדרך בה הם מתנהגים פוגעת בי. זה גם מתקשר ללא לדעת להגיד לא. תכונה נוראית שגם בה ניכנתי. אבל זה כבר סיפור אחר.
אף פעם לא הבנתי את המשפט ״אם אתה אוהב אותה, תן לה ללכת״. תמיד חשבתי שזה יומרה טהורה ושזה פשוט מטומטם. למען האמת, אני עדיין חושבת ככה. אם אתה אוהב מישהו, למה שתתן לו ללכת? מצד שני, אני חושבת על כל הפעמים שיכולתי להימנע מכוויות על ידי שהייתי מתרחקת מאנשים שאני אוהבת. או לפחות פעם אהבתי.
אני לא אוהבת לדבר על אהבה. זה תמיד גורם לי להרגיש כמו ילדה בת שש עשרה שמנסה לדבר על דברים שהיא ממש אבל ממש לא מבינה בהם.
אבל נכוותי מאהבה. גם אם זאת לא הייתה אהבת אמת של שנים שנגמרה בבגידה, או אהבה שנקטעה לפני זמנה ממות אדם אהוב. אין ספק שאם היה משהו כזה(חס וחלילה טפו טפו טפו) אז אולי הייתי מבינה בזה קצת יותר. אבל כן אהבתי, וכן אהבו אותי(לדברם).
אני באמת לא אוהבת לחשוב על הדברים האלה כי אז אני נזכרת כמה אני נמענת לחשוב על הדברים האלה. במערכת יחסים אחת שנמשכה קרוב לשמונה חודשים לא חשבתי בכלל אם אני אוהבת את הבן אדם.
בכל פעם שהתחלתי לחשוב על זה אמרתי לעצמי שברור. למה? כי הוא אהב אותי מאוד. אז חשבתי שגם אני אותו. אז אהבתי אותו, אבל לא אהבתי אותו. אני לא בטוחה שאי פעם הרגשתי אהבה מהסוג הרומנטי לאדם. אז מה עדיף?
לא לתת למישהו שאתה אוהב ללכת או להיות איתו ולא לדעת שהוא בכלל לא אוהב אותך, או יותר גרוע - שהוא לא יודע בעצמו. כל זה בתוכניתנו הבאה, או במילים אחרות - כנראה שלעולם לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
