שדות של אמת

להרבה אנשים, שאחת מהם היא אני כמובן, יש בעיה להבחין מתי דברים נגמרים. זה יכול להתבטא בהרבה דרכים שונות. אגרנות, לדוגמא. אני מכירה מישהו שלא זורק שום דבר. אפילו כשקופסאת מסטיקים נגמרת, הוא לא זורק אותה. זה יכול להתבטא בעבודות. אנשים שנמצאים בעבודות שנים אחרי שהם כבר לא מעוניינים בשום צורה לעסוק בהן. זה בעיקר מתבטא ביכולת, או יותר נכון אי יכולת; לא לדעת מתי הגיע הזמן לסיים. לא לדעת מתי להפסיק.

לי יש בעיה לסיים דברים בזמן הנכון, ואני לא מכחישה את זה. אחרת למה למדתי ריקוד במשך שבע שנים, כאשר ידעתי, אומנם לא בוודאות, אחרי שנתיים שזה לא מעניין אותי ולא רק שאני לא נהנית מזה, אני אפילו קצת סובלת מזה. גם לא ידעתי לסיים חברויות שעשו לי רק רע, לא ידעתי מתי להגיד להורים שלי שהדרך בה הם מתנהגים פוגעת בי. זה גם מתקשר ללא לדעת להגיד לא. תכונה נוראית שגם בה ניכנתי. אבל זה כבר סיפור אחר. 

אף פעם לא הבנתי את המשפט ״אם אתה אוהב אותה, תן לה ללכת״. תמיד חשבתי שזה יומרה טהורה ושזה פשוט מטומטם. למען האמת, אני עדיין חושבת ככה. אם אתה אוהב מישהו, למה שתתן לו ללכת? מצד שני, אני חושבת על כל הפעמים שיכולתי להימנע מכוויות על ידי שהייתי מתרחקת מאנשים שאני אוהבת. או לפחות פעם אהבתי. 

אני לא אוהבת לדבר על אהבה. זה תמיד גורם לי להרגיש כמו ילדה בת שש עשרה שמנסה לדבר על דברים שהיא ממש אבל ממש לא מבינה בהם.

אבל נכוותי מאהבה. גם אם זאת לא הייתה אהבת אמת של שנים שנגמרה בבגידה, או אהבה שנקטעה לפני זמנה ממות אדם אהוב. אין ספק שאם היה משהו כזה(חס וחלילה טפו טפו טפו) אז אולי הייתי מבינה בזה קצת יותר. אבל כן אהבתי, וכן אהבו אותי(לדברם).

אני באמת לא אוהבת לחשוב על הדברים האלה כי אז אני נזכרת כמה אני נמענת לחשוב על הדברים האלה. במערכת יחסים אחת שנמשכה קרוב לשמונה חודשים לא חשבתי בכלל אם אני אוהבת את הבן אדם. 

בכל פעם שהתחלתי לחשוב על זה אמרתי לעצמי שברור. למה? כי הוא אהב אותי מאוד. אז חשבתי שגם אני אותו. אז אהבתי אותו, אבל לא אהבתי אותו. אני לא בטוחה שאי פעם הרגשתי אהבה מהסוג הרומנטי לאדם. אז מה עדיף? 

לא לתת למישהו שאתה אוהב ללכת או להיות איתו ולא לדעת שהוא בכלל לא אוהב אותך, או יותר גרוע - שהוא לא יודע בעצמו. כל זה בתוכניתנו הבאה, או במילים אחרות - כנראה שלעולם לא.

הכל נשאר בקו ישר

עוד דבר הלך ועוד דבר עבר

לא יהיה עוד יום יבוא או מישהו שנשאר

יותר מדי אתמול ולא מספיק מחר

עם מספיק כסף תוכל לקנות מכחול 

כזה נורא עצוב או כזה שיכול 

לספר במשיכות צבע על הרבה ועל הקול

ואז תגיד חבל שכל זה לא קרה אתמול

כי אתמול, אתמול 

כבר הייתי גדול 

ויכולתי לאכול עוד אשכול, יותר בזול

והם אמרו לי אל תסבול, תמשיך לגזול, תמשיך לחדול, תמשיך ליפול

למהול, לכבול, לפסול 

העיקר שתמשיך לצלול

עמוק עמוק לתוך ים כחול 

ושם תנוח ותוכל לשאול:

״זה הכל?״

והם יגידו כן ויעצרו את הרשמקול 

והם יגידו שניצלת,

אבל אתה לא תרגיש ניצול.

לפעמים כל כך רע לי שאני לא יודעת איך להכיל את זה.

מין ערבוב של רגשות. אני עצובה וריקנית ומרגישה שכל השני מקלות ארטיק שמחוברים בדבק פלסטי שהדבקתי במאמצים מרובים עומדים לקרוס, עוד פעם. אני בוכה כי אני בכיינית ואז אני גם כותבת כי אני כמו כל הכותבים המתנשאים והמלאים בחרא. ואני יכולה לכתוב רק כשרע לי. וזה לא שבשאר הזמן הכל מדהים ומנצנץ אבל לפעמים לא להרגיש מנותקת עדיף מלהרגיש רע. פעם באיזה התקף נשארתי ערה כל הלילה כי לא הצלחתי להפסיק לבכות וירדתי קילו מדמעות. ואם תהיתם, אני מדברת שטויות כי זה מה שאני. קרה כמה פעמים שאנשים אמרו לי שאני שונה, מיוחדת, חכמה. אבל האמת שאני ממש לא. אני ילדה בכיינית ומתבכיינת, עצובה, ריקה ושאין לה הרבה מה להוסיף. בכל זאת אני כותבת. למה? כי נמאס לי להפיל את הצרות שלי על אחרים. על אנשים שאני אוהבת. אמא שלי מסכנה. כל התיסכול יוצא עליה. גם לאבא שלי לא כיף. באישפוז אמרו לי להפסיק להתנצל על זה שאני מרגישה רע. שמותר לי. שגם אם זה יוצא על אנשים אחרים, אז בסדר. לא נורא. לא קרה כלום. אז זין על כולם. אני מרגישה רע ואתם תסבלו מזה כי אני סובלת. רק שלא. אני לא יכולה להגיד את המילים האלה מבלי לפרוץ בצחוק(שמעורב בבכי ברגעים אלה). אני לא כזאת. אף פעם לא רציתי שאנשים אחרים יסבלו רק כי אני סובלת בעצמי. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה למות אבל לפעמים אני פשוט רוצה להפסיק להרגיש. כמובן שברגע שאני לא מרגישה אני חושבת שהכל עדיף על זה. אני תקועה ומיואשת. נמאס לי להיות כל כך חסרת אונים תמיד. 

אם שמעתם, או תשמעו על מישהו או מישהי בדפי זהב תחת השם ״מושיע״ או ״מוצאת הפתרונות״ או ״די להרגשות הרעות״ והוא לא איזה גורו מטורף עם קוקו ושרוול ולבן, או מתקשרת בגיל העמידה שעונדת עשרים טבעות ואומרת דברים כמו ״עוד עשרים שנה ברוטו, את תרגישי טוב״ אנא צרו קשר. 

תבורכו ומבטיחה שעוד עשרים שנה ברוטו תרגישו טוב.