כשהתחילו שוב רחשים על סגירת ישראבלוג, אפילו לא עלתה בי תחושת נוסטלגיה. רק גילגלתי את עיניי ולא באמת האמנתי שזה יקרה, כי זאב זאב. אבל גם עם הספק המועט שליווה אותי, עדיין לא רציתי לגבות את ההיסטוריה שלי פה, כי מי רוצה לזכור?
הייתם רוצים לזכור שנים של כאב? מה היתרון בתיעוד יומן של נערה מדוכדכת? הרי אין לרגע התפתחות בסיפור שלי. המנוע מאחורי כל פוסט הוא נפילה, ריקנות, בדידות.
להיות פה זה מרגיש כמו להיוולד מחדש שוב ושוב לאותו גלגול, לחוות שוב ושוב את אותם חיים. עמידה במקום, נצחית.
למה אני כאן עכשיו? יד הגורל. חיפשתי משהו בגוגל, ומצאתי בלוג של מישהו אחר. הופתעתי, כי חשבתי שישראבלוג כבר אבד, אבל לא הופתעתי, כי הבלוג הזה תמיד כאן, או בכל מקום אחר, הולך איתי, חלק ממני, תמיד. ואני שמחה שניתנה לי עוד הזדמנות לכתוב פה.
עדכונים יבשים-
אני לקראת סיום התואר, פסיכולוגיה עם חטיבה בביולוגיה. זה עולה לי בנפש, בבריאות, אבל אני לא מוותרת כי אני רוצה את זה בכל מאודי. אני חייבת את זה לעצמי.
אני נשואה, זה טוב. זה כיף. גם מאתגר וגם מרגיע.
אני אני, דכאונית כמו תמיד, כי כנראה משהו נדפק כימית במוח.
ללא שום תרופה, כדור, או סמים, מתקדמת לאיטי... לא ברור לאן.
משתדלת לעשות טוב בדרך הזו.
מקווה שהבלוג הזה ישרוד עוד קצת. נראה לי שאני צריכה את זה, יותר ממה שחשבתי.
לילה טוב,
רעות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Stellary