לתקתק כאן אחרי תקופה שלא הייתי כלל... קצת מספק אותי, רק טיפה.

בתנאי שאתרצה מהפורקן הסופי.

עוד חודש יום הולדת 20, לשנות קידומת, להתחיל משהו חדש בחיים. זו תהיה הזדמנות לנסות להשתפר, להשתדרג, להיות יעילה יותר, פרודוקטיבית.

לאחרונה אני משתדלת לזרום עם דברים, כרגע זה זורם, בערך. במבט מרחוק זה נתון בספק, כמו כל דבר שאני עושה...

מכיר את זה שאתה... אתה מוצא דבר אחד, יציב, עמיד, לא-זמני, בחייך ואז המודע שלך משליך אותך לסרט רע שכל שאר הדברים בחייך לא יציבים כלל?

ואז זו מן וויתור על עצמך, כזה שלא משנה מה תעשה זה לא יהיה בסדר, זה לא יסתדר, זה ייכשל במילא או פשוט לא יפיק תועלת.

ואתה לא מצליח להלחם בזה, אתה אפילו לא רוצה, הרי למה?

כל מה שחיפשת בחייך נמצא כאן לנגד עיניך אבל אתה לא מגיע, זה פשוט קצת רחוק מדי וברגע כזה אתה נותן לחייך להתפרק, משחרר מכל מה שהיה קרוב ללהיות חשוב... הרי במילא לא תגיע לשם.

אבל לא, לא הפעם.

אני חושבת שאולי מצאתי את תפקידי, בחייהם של אחרים. לא בחיי.

להיות זו שתקשיב, תלטף, אולי תרגיע, אולי תומר קצת מן האמת, אבל עדיין ברכות מטושטשת...

פעם הייתי באה בשביל לעשן, להעביר קצת מהזמן וללכת לישון, לא היה לי שום דבר אחר.

מאוחר יותר הבנתי שיש לי יותר כוח, כאדם שחשוב למישהו, יש לי כוח!

אני יכולה לשמח, לשוחח, להשפיע ואפילו לרגש קצת.

ואני כבר לא נרקומנית, בכלל לא. זה לא מעסיק אותי כמעט, אני לומדת להנות גם בלי. למרות שלא נגמלתי, אין שום תלות.

והחיים... 

צד אחד מלטף ומרגיש שהכל בסדר, שיהיה בסדר, שהיה בסדר, שאני סתם מלודרמטית ואני מקצינה כל דבר שקורה סביבי, שמשעמם לי שאני צריכה את הדיכוי העצמי הזה כי חוץ ממני אף אחד כבר לא ידכא אותי.

והצד השני בועט, נושך שפתיים, מתאגרף עם הקיר, שובר כל מה שבא ליד. מתחרפן, השגרה הזו אוכלת אותי, המחוייבויות שנכפות עליי, האנשים סביבי שבכלל לא מעניינים אותי, רק מחפשת מפלט, הסחות דעת. מרפא זמני. סמים. כיף. אלימות. כיף. כיף. כיף.

איפה בדיוק אני עומדת, כנראה שלעולם לא אדע... אבל נכון להרגע אני עומדת בזמנים, לפחות אלו שחשובים לי, לנצל כל רגע.

לא משנה איך אני מרגישה אסור לי לתת לזה להשתלט על הפונקציונאליות שלי.

כי או-טו-טו אני חוזרת ללמוד והאתגר האמיתי יהיה לעמוד בזמנים שהחשיבות שלהם מלאכותית.

בישולים למיניהם יהפכו לפרוייקטים וטיולים עם הכלבים יהפכו לתנומות.

חברה שלי תהפוך לבקושי יום בשבוע והלב יתפרק לחתיכות.

כל הזמנה לסיבוב תיענה ב"לא יכולה", "אין לי זמן, סורי".

ואסור, אסור לי לוותר לעצמי הפעם, אני צריכה לרצות דברים, לדרוש דברים! ולא רק מאחרים. גם מעצמי.

חייבת להשקיע את כל כל כולי. 

אז גיל 20.

הולך להיות מעניין ולא צפוי בכלל.

איפה אני מצפה למצוא את עצמי בעוד כשנה?

-עוברת 95% מהקורסים בשנה ב'.

-טסה לברלין עם אהובתי לפני שנה ג'.

-אחראית ומאורגנת. לא שאננה.

-בעלת יכולת לנהל שיחת חולין לא אוקוורדית.

-קעקוע נוסף.

-שיער קצר.

-פירסינג כלשהו.

-כל מני מאפיינים שטחיים חתיכיים.

-מאפיינים לא שטחיים עמוקים על שלמות, אהבה עצמית וקבלת האני.

ובכלל רציתי לכתוב על אנשים סתומים בשכונה שלי וכמה שטוב לי בזמן האחרון.

אבל כנראה שבהזדמנות אחרת כבר..