הכל נורמטיבי.

פתאום,

שלושה לילות חסרי שינה, ימים מלאי סטרס ועצבים.

סרטים בראש, מועקה בלב ועיניים עייפות.

ואז יומיים-שלושה שהכל שוב בסדר, שקט, שעות שינה, נחת ושמחה. ידעתי שזה היה רק סרט.

פתאום רגיעה, אין גלים בים, השמש בשמיים מחממת את הפנים ואני מבינה שהכל בעצם בסדר.

ושוב, נפילה, סטרס, סרטים רעים ומחשבות ושוב ההיגיון פונה לצד השני, הכל נגדי, אין לי סבלנות.

היא מתחמקת ממני. היא לא רוצה להיות איתי. נמאס לה ממני. ידעתי שזה יקרה. אני מרגישה את זה בא.

מערבולת מחשבות טורדניות על מאתיים קמ"ש הופכות את חדרי הלב, קוצר נשימה וכאב ראש כאב ראש כאב ראש.

החיוך משלשום נובל ואני מרגישה הכל מטפטף ונוזל לי בין האצבעות ואין לי שליטה.

"זה לא אמיתי" אני אומרת לעצמי שוב ושוב.

הייתי כבר בסרט הזה, אני יודעת שזה רק סרט, לא להאמין ולא להקשיב לקולות שבראש.

הרגשות, כולם במינון יתר עכשיו, הכל קיצוני, הכל מוגזם.

המוח רק לקח את אחד הפחדים הכי גדולים שלי והגדיל אותם במליון.

ועדיין, אולי יש קמצוץ של אמת?

הרגשות, הם אמיתיים. הם בועטים. כמו זבוב שמן שנתקע באהיל של מנורה ולא מצליח לצאת, מסתובב ונתקע בכל הקירות.

ושוב, רגיעה.

אני לא משתגעת, אני לא משוגעת, אני מבינה מה קורה לי במוח עכשיו, כימיקלים לא מאוזנים.

ואולי זו תחושת בטן מוקדמת? אולי אני כן חוזה במידה מה את העתיד? אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה?

מה עשיתי רע שזה קורה לי עכשיו?  

עריכה: לא משנה, כנראה שצדקתי והכל היה נכון.