מצאתי את עצמי חושבת על קראשים קטנים, כאלה שחווים בהם התקף לב קטן, קוצר נשימה והתרגשות, מן כביש מהיר של מחשבות ורגשות.

ועל הסיבה שהם עוברים כל כך מהר, על המשמעות שלהם ביום יום שלנו, איך שהם משפיעים על מצב הרוח, על מוטיבציה וכאלו שאשכרה מצליחים לקלף אותנו מהמיטה ולהוציא אותנו מהבית. לדכאוניים שבינינו, ברור כמה זה קשה למצוא מוטיבציה לצאת מהבית.

האם זה צורך פנימי שגורם לנו להתאהב בשניה?

ערבובייה הורמונלית של רגשות שממלאת אותנו בסרוטונין ודופמין שממריצים אותנו ללופ של שבוע מרגש?

יש כל כך הרבה תשובות, נכונות, חכמות, מבוססות ומדוייקות של "למה זה קורה" ועדיין, זה לא עונה באמת על השאלה.

למה זה קורה? למה אנחנו מתאהבים? אנחנו רק בשר הורמונלי ותו לא? אין משהו מעבר?

הצורך להכיל ולהיות מוכל, החום העוטף, ההבנה וההכרה, הציפייה והגעגועים, התשוקות המשותפות או המיניות הסוחפת, כל אלו ורבות אחרות הסיבות למצב המבלבל. 

האם זה נכון? מתי זה נכון? האם זה עונה על צורך או שמא אנחנו אלו המשתוקקים לרצות? איפה הגבול בין אוהב לכואב? מתי להפסיק? מתי לשחרר?

כשהיא כבר לא משרתת אף אחד, האהבה עומדת שם לבד, ישנים גב אל גב והיא נמצאת שם בפינת החדר, ממתינה למימוש.

וזה נכון, אי אפשר לממש כל הזמן, או אולי אפילו רוב הזמן? אולי אני טועה, אולי החוויה שלי היא זו שתגדיר לי את אותה אהבה שאליה אני כמהה.

למה אחד יעדיף אהבה בה חולקים את אותו הכאב ואחר ישתוקק לאהבה בה חולקים ניצחון?

מה זה אומר עלי? על אחר? על כולנו?

לא נשקר, לכולנו יש אינטרסים, אין טעם להסתיר או להתבייש, לכולנו יש צרכים ועל פניהם אנו חולפים בדרך למימוש (במקרה הטוב).

האם האהבה היא רק מענה לשאלות שאנחנו עונדים על צווארנו? 

אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד ועוד שאלות ותשובות אפשריות אבל כנראה שלא אמצא אחת שתספק אותי. 

האם יש כדור שאפשר לקחת כדי לא להתאהב? להיות עצמאיים לחלוטין ולא לחפש תשובות בחוץ? או לפחות לא "להיתקל" בתשובות האלו, להפסיק עם הכמיהה הלא פרופורציונאלית הזו?