אני מוצא את עצמי מתבונן בגברת מעבר לשולחן. כמעט בוהה    .

שפת הגוף שלה - הצוואר שהתקצר ובעיקר הידיים שהשתלבו להן בכוח, בתחילת סדרת המשפטים האחרונה, מבהירים שעמדתה נחושה. או לפחות מנסה להיות. המילים חסרות חשיבות. המוסיקה של מה שנאמר ממלאת את החלל בתירוצים .

אין לי צורך להקשיב לטקסט עצמו. שמעתי אותו שוב ושוב בעבר. אני מחכה בסבלנות, מחייך באמפטיה ומאפשר לה להוציא הכל.

"אני מבין שאת לא יכולה להרשות לעצמך" - אני חוזר על דבריה -"את המפרנסת העיקרית. אבל בואי נניח את הגרוע מכל. מפטרים אותך מחר. מה יקרה? מה תעשי?"

היא מזדעזעת ומחפשת את המילים "אין לי מושג! מי ייקח אותי בגילי לעבוד בהייטק?"

סוף העולם! התלות במעסיק המרושע.

בשכר? ברור שיפטר אותה אם תעסוק בשעות הערב בהדרכת נוער בשכר?

כתוב בחוזה שלה שהשכר הוא גלובלי ולכן היא צריכה להיות זמינה בכל שעה של היממה, שבתות, חגים וימי אבל לאומי. אסור לה לעבוד במשרה נוספת. הגירסא החדשה של העבדות המודרנית במסווה של כלוב זהב. השכנים והחברים מקנאים. פשש... הייטק! אבל הקנרית לכודה. מצייצת לה לתוך הכרית בלילה כשהיא מתהפכת בפעם המי יודע כמה.

מדהים אותי כמה סעיפים לא חוקיים מוצאים את דרכם לחוזה ה"אישי" בעולם הזה (חוק הגנת השכר אוסר על תשלום שכר הכולל בתוכו גמול על שעות נוספות ,חוק יסוד חופש העיסוק ועוד) אבל אני בוחר שלא להרצות לה על הניצול המכוער אלא להתמקד בהתנהגות ה"קורבנית" שהיא משדרת ומנסה להכריח אותה לקחת שליטה.

"עזבי. פיטר אותך! מה את עושה ?"

שקט.

"האמת, הלוואי שיפטר אותי כבר" - היא פולטת פתאום במין אנחת רווחה. "נמאס לי כל כך שבא לי להקיא. אבל הוא בחיים לא יפטר אותי - אני מחזיקה לו שם את כל המחלקה!" - היא מחייכת בסיפוק ומזדקפת בכסא בגאווה.

"אז את מרשה לי לרשום את הפחד מפיטורין כתירוץ?" - שומר על קשר עין, מקווה שהאסימון נופל בצד השני.

היא מרפה מהחיבוק העצמי ולוגמת מים מהכוס שלפניה. נפתחת קצת. מהרהרת ולא ממהרת להגיב. קשה קצת להודות שהטיעון הכי גדול שלה, התפוגג הרגע...

את יתר הסיבות שהיו לה למה לא לעשות את מה שהיא באמת חולמת לעשות ("אני לא מספיק מעניינת / אני עדיין לא מוכנה / מה יגיד בעלי / לא נעים מהחברים") פוררנו כבר בתחילת השיחה. אבל אני יכול להרגיש שהן צפות חזרה בראשה והיא מנסה להאחז בהן שוב. עוד רגע והיא תמצא קרש רעוע לחזק את ההתנגדות ולכן אני מכה בברזל בעודו חם. משקף לה את מה שאני שומע ומדלג הלאה:

"אני מרגיש שתיכף יחזור הפחד ואיתו תירוץ, אז בואי נקפוץ רגע קדימה. דמייני לרגע את ההרגשה שסיימת הרגע את ההרצאה מול החבר'ה הצעירים האלו והם לא יכולים להפסיק לשאול שאלות. דמייני את הניצוץ בעיניים שלהם. הרגע שינית לחלקם את החיים, או לפחות פתחת להם את הראש לתובנות חדשות. רק תדמייני לרגע לפני שנמשיך..."

פניה משתנות להבעה חדשה שלא נתנה לעצמה לחשוף עד כה. מסכה הוסרה ופתאום היא נראית כמו הנערה שכנראה פעם היתה. מעין שלווה מהולה בסיפוק עצמי. היא מרימה את ראשה ומתבוננת באיזו נקודה דמיונית על הקיר.

"איך ההרגשה?"

"כיף... פשוט כיף"

היא לא מצליחה להפסיק לחייך "אז אתה חושב שאני מחפשת תירוצים ותכלס יכולה?"

"אני...מאיפה אני מבין... קטונתי... מה את חושבת?"

האוירה קצת משתחררת.

כשה"למה לא" ,הופך ל-"איך כן" פתאום הכל נראה אחרת. חיוביות חמימה מציפה את החדר. היא משלבת רגל את רגל בבטחון, ומסדרת את הצווארון. היא בשליטה.

"מעניין" - היא אומרת בהרהור, מפשילה שרוולים כמי שיוצא לעבוד וממשיכה - "האמת שהייתי רוצה אבל להתחיל בקטן. אולי בית ספר אחד לנסיון... אולי בלי כסף בפעם הראשונה... מה דעתך?"

"דעתי שאת יודעת בדיוק מה את רוצה. אין פה מה נכון ולא נכון. מה שטוב לך ובקצב שלך"

"אתה יודע" - היא אומרת אחרי שתיקה שנראית כמו נצח - "אני לא יכולה להרשות לעצמי שלא לעשות את זה"

הקטעים בבלוג מבוססים על מתאמנים אמיתיים אך בשינוי הגיל, המין, המקצוע, המגורים וכל פרט אשר עשוי ולו לרמז על המתאמן