- זה היה עוד ראיון גרוע. כעסתי על עצמי נורא שעניתי לה ככה. הרי יכולתי להגיד לה שהיא צודקת או משהו, אבל יש לי אינסטינקט להתווכח על כל דבר.

 האמת שאני די שונא לשאת נאום. אימון הוא לטעמי חוויה שעיקרה הקשבה למתאמן ולא הרצאה, אבל המרצה שבי מנצל את ההזדמנות, עושה צעד ומדלג על פני המאמן לקדמת הבמה ופותח במונולוג:

- תראה, יש לנו תכונה מובנית. עמוק במוח הכי פרימיטיבי שלנו – להגיב!
ככלל, אנחנו בנויים להגיב לאירועים. ומהר ככל האפשר. ולכן מוצאים את עצמנו לא פעם "אוכלים ת'לב" שהגבנו לא נכון, לא יפה, חלש מדי, אלים מדי וכדומה. כמו שאמרת, אתה טיפוס שחופר בתגובה שלו שוב ושוב במהלך היום ואפילו בשינה עד שהמח שלך מוצא את התגובה שבה היית אמור להשתמש. רק אז אתה נרגע. בתקווה שבפעם הבאה תהיה "יותר מוכן" עם תגובה מהשרוול. אבל תכלס, הפעם הבאה תהיה תמיד שונה...
למען האמת זו בכלל לא התשובה הנכונה. אתה לא חייב להגיב. אתה צריך להחליף את תחושת ההתגוננות להובלת הדיון. לשליטה.

- זה קל להגיד. לא?

- ברור. זו אחת הפריבילגיות של יועץ... אני כמו הדודות האלו שבאות לרגע ואומרות לך איזה טעויות אתה עושה בגידול הילדים שלך... אבל ברצינות בוא ננתח רגע כמה תבניות שחוזרות על עצמן בראיונות שלך. למשל, סיפרת לי שהיא ביקשה שתחתום על הסכם הסודיות ולא רצית, אז הגבת קצת בגסות – 'מה פתאום שאני אחתום' ומשם הראיון התדרדר...
- נכון !! לא היה שום הגיון להחתים אותי על נושא שאני מכיר כבר מהעבודה הקודמת!
- יש לך נטיה להגיב בהתגוננות. אפילו כלפי... ואני פה בשבילך...
בוא נתאמן לשנות את התבנית הזו. תציע לי תשובה, שים לב לא תגובה!, שמוציאה אותך מהפינה שהכניסו אותך אליה - מבלי להתפשר על מה שאתה מאמין בו

עיניו תרות אחרי התשובה באריחי התקרה המחורצים. הוא מניע את כפות ידיו כאילו היה לש בצק ולבסוף מנסה:
- הייתי יכול להגיד לה שאם אנשים יודעים מקודם...

- לא, לא. תענה לי בגוף ראשון. תדמיין שאני המראיינת. בבטחון שנובע מהידע שלך, אבל בנימוס

הוא מזדקף, מחייך מתחת לשפם שאין לו ואומר:
- אוקי. אני אגיד לך את האמת. שנינו יודעים שהסכמי סודיות בשלב הזה לא שווים הרבה. נכון? יותר חשוב האמון ומילה שלי זו מילה!

- מעולה! חמקת מהחתימה ובו בזמן גם יצרת אווירת אמון וחיוביות בשיחה. איך? לא הגבת בהתגוננות. עברת לשלוט בשיחה והבאת את האמת שלך בתור כוח לעשות את זה.

אנחנו שותקים כשהוא נהנה מהנצחון הקטן. אני שומע את התובנה שוקעת לה, מבעבעת, עושה גלים סביבה.

- עוד דוגמא?

- בכיף! בוא נראה אם קלטתי.

- כשהיא אמרה שהיא חוששת שאתה לא מסוגל לעשות עיצובים 'מלוכלכים' והתחלת להתווכח איתה, די באגרסיביות, שעדיף עבודות 'נקיות' ושזה יותר מקובל כיום בשוק. מה היית יכול לענות במקום להגיב?

- הייתי יכול להגיד לה את האמת, שרוב האנשים...

- בגוף ראשון נקבה... ולא, רוב האנשים – אתה!

- כן. סליחה. תשמעי...את בטח מסכימה שיותר קשה להגיע לקו 'נקי',  כי העבודה מתחילה בקו 'מלוכלך' בהתחלה ודורשת שעות על מנת להגיע ל'נקי' ומדוייק.

- נפלא! הצלחת להוציא את עצמך מעמדת מתגונן למצב ששניכם עמיתים ודנים, בכבוד הדדי, בנושא מקצועי של אופי היצירה.

- כן. זה נעים להיות 'שווה' בשיחה מאשר להרגיש מותקף. אני פשוט צריך לזהות את התבנית שאני עומד ליפול לתוכה, לזוז הצידה... להרגע... להאמין בעצמי ולא להתגונן. תכלס, אין לי ממה לדאוג בראיונות האלו. אני טוב!

הקטעים בבלוג מבוססים על מתאמנים אמיתיים אך בשינוי הגיל, המין, המקצוע, המגורים וכל פרט אשר עשוי ולו לרמז על המתאמן