- אני חייבת להגיד שאתגעגע למפגשים האלו. ימי רביעי ב-6 היו המפלט השבועי שלי. הטלפון שלי על שקט, בעלי והילדים יודעים שלא מפריעים לי. זה הזמן שלי לעצמי. אני תמיד יוצאת... כלומר יצאתי מהמפגשים האלו עם מלא אנרגיות. לא שתמיד האימון היה קל לי. להיפך, היו פעמים שירקתי  דם, מזיעה כאילו רצתי חצי מרתון. אבל גם אז כמה ימים הייתי ב"high", עם יכולת עצומה לעשות שינויים ולדבוק בהם. זה יהיה שינוי מוזר לא לפגוש אותך ברביעי...
 

- קודם כל תודה. אני שמח שנוצרו פה אנרגיות. אבל זה בעיקר בזכותך. את צריכה להיות גאה באופן שהעמקת והשקעת בכל אימון. רק בזכות ההתמדה שלך עשית שינויים כאלו משמעותיים בחייך. הוכחת שחסם כמו עקשנות יכול להיות גם משאב נפלא.
- חחח. נכון. אז מתברר שטוב שאני עקשנית. אמא שלי תשמח לדעת... סתתתם. היה גם כיף להיות קצת אגואיסטית. לחשוב שעה וחצי רק על עצמי. אני מגעילה, נכון?
- ממש לא. נראה לי שלמישהי כמוך, שרגילה לשים את כולם בעדיפות על פניה, כדאי לתת לעצמה קצת זמן איכות. לא?
- ברור. הבנתי שאפילו חשוב. האנרגיות שקיבלתי כאן איפשרו לי לתת כל כך הרבה לכל מי שסביבי.
- אז מה תעשי עכשיו בימי רביעי ב-6?
- זה יהיה שינוי קשה. אבל למדתי ששינויים זה חלק מההתפתחות שלי. זה מפחיד וטוב כאחד. אני מניחה שאשמור את "רצועת הזמן" הזו לעצמי. כולם התרגלו – אז אולי אעשה משהו אחר. אולי אקח איזה קורס באומנות.
- זה דומה במידה מסוימת לשיחות שהיו לנו על תבניות התנהגות ששרתו אותך בתקופת חיים מסוימת וכשהן לא משרתות אותך יותר, אז מגיע הזמן לשינוי, גם הוא קשה ולא נוח.
- כן. אתה אומר שהגיע הזמן לשחרר.
- הרעיון באימון, כמו שהסברתי לך במפגש הראשון, הוא לא ליצור תלות במאמן אלא לגדל יחד כנפיים כדי שתוכלי לעוף לבד. ובכל מקרה, את לא ממש אוהבת פרידות. אז אנחנו מתרגלים בעצם גם את הנושא זה.
- אני ממש גרועה בפרידות. זה נראה לי כל כך סופי וכואב.
- האימון שלנו הסתיים. אבל אני עדיין פה. מבטיח להיות זמין אם תצטרכי אימון חיזוק פה ושם, אבל אני סומך על האשה שיוצאת מפה היום.
- כן. אני לא האשה החרדה שנכנסה למשרד שלך לפני 16 מפגשים. וואו, עברו כמעט 5 חודשים... נזכרתי באימון ההיכרות שלנו. אמרתי שאני רוצה להגיע למקום בטוח וטוב – בבית ובעבודה. אז בבית אני כמעט שם ובעבודה יש עוד דרך. אבל אני מאוד אופטימית שאני יודעת איך להגיע למקום הזה.
- ומה יהיה ברגעים קשים? את לא דואגת?
- אני תמיד אדאג קצת. אבל שחררתי. ומה שמחזק אותי הוא שהתחלתי להסתכל על החיים בתכנון אסטרטגי, לטווח ארוך. ממעוף הציפור, אם להשתמש באנלוגיה שלך.
אני מצביע אל החלון מאחוריה. מכוון לענן הבודד שמאחוריו מבצבצת לה השמש.
- אז את פשוט צריכה לעוף לעבר הענן ההוא. החזון שלך. והדאגה היחידה שלך צריכה להיות – להקפיד לשמור איתו על קשר עין. בעקשנות.