- חברה מהפלמ"ח. סתתתם. אנחנו חברות מאז כיתה ו'. הושיבו אותי לידה. מסתבר שאמא שלה דאגה לזה כי הייתי תלמידה טובה והיא רצתה חברה כמוני לבת שלה. היא מאז ומעולם בחשה בקלחת. קבעה לה מה נכון ומה לא נכון לעשות בחיים. אני עוד זוכרת את החבר שהיה לה שאמא שלה דאגה לסלק ואת החלום שלה להיות מעצבת שהאמא הפכה לתואר בתכנות. עד היום היא מתכנתת ומקללת. הכל רע לה. פולניה אמיתית.
- את מתכוונת פולניה כשם תואר?
- כן. אין לי מושג מאיפה הם במקור. לפחות דור שני בארץ. אבל היא לא מפסיקה להתלונן. היא יכולה להתקשר אלי ולדבר שעה על כמה הכל חרה: העבודה, הזוגיות, ההורים, הדירה שקיבלה בירושה. כשהילדים שלי היו קטנים יכולתי  להניח את הטלפון על השולחן ולהמשיך להכין אוכל והיא היתה ממשיכה לשפוך. נדיר שהיתה שואלת "ומה אצלך". וגם אם כן, התשובה שלי לא היתה רלוונטית. גם אם היה לי משהו על הלב היתי מקבלת תשובה בסגנון: "טוב, אצלך הכל מושלם. מה את בכלל מתלוננת?"
- אז מה משותף לכן? על מה מתבססת החברות הזו?
- אין לי מושג! כשהיינו בנות 15 הלכנו יחד למסיבות. בנים וזה. היה נחמד וצחוקים. אבל כבר בגיל 20 היא נלחצה שהיא חייבת למצוא בעל והפכה את זה למטרה. מאז בעצם הקשר בינינו הפך לחד כיווני. אני הכותל המערבי שלה.
- ובאיזה גיל התחתנה?
- לא התחתנה! אף אחד לא היה מספיק טוב בשבילה. דיקלמה לי תירוצים שלמדה בבית: אחד היה בלי שאיפות, אחד מזרחי, נמוך מדי, שעיר מדי, מוסיקאי - בכל אחד היה פגם שלא הספיק להיות הבעל האידיאלי. בגיל 39 היא החליטה או הבינה שאין סיכוי לזוגיות ועשתה ילד לבד.
- ומה לגבי הדדיות? עד כמה היא חברה שלך?
- כלום. ההיפך. אני מרגישה שהקשר הזה הוא משאבת אנרגיה מבחינתי. אני מסיימת שיחה איתה עם תחושה שלילית. מצד אחד רגשות אשם שהחיים שלי "מושלמים" ושאני לא חברה מספיק טובה ומצד שני תסכול שאני לא מצליחה תכלס לעזור לה. אם אני מסננת את השיחות שלה – אז אחרי כן אני אוכלת את הלב ואם אני עונה – הלכה לי שעה שתכלס לא שיפרה את המצב.
- אז למה בעצם את שומרת על החברות הזו?
- אין לה מישהו שמקשיב לה ואין לי את הלב להשאיר אותה לבד. מההורים שלה אין לה תמיכה מלבד ביקורת על כל הטעויות שהיא עשתה בחיים. חברים אחרים אין לה ממש, לדעתי. אני היחידה שתמיד היתה שם בשבילה.
- אבל זה בטח נותן לך משהו. החברות. תחושת סיפוק אולי?
- אתה מנסה להגיד שזה נעים לי שמישהו צריך אותי? שאני עוזרת למישהו אחר? אתה לא בכיוון. נעים לעזור למישהו שמקשיב, או שאני מועילה לו. במקרה הזה היא לא מוכנה לשמוע כלום. רק לקטר. כל הצעה שלי פוגשת חמש סיבות למה זה לא אפשרי לביצוע. תכלס היא לא מוכנה לשנות כלום.
- סתם שאלה: מה יקרה אם נשנה את הדינמיקה הזה?
- מה הכוונה? לנתק איתה את הקשר?
- גם זו אפשרות. אבל אני בעד שינויים קטנים - לא שחור-לבן אם אפשר. למשל להמשיך להיות אמפטית, כמו שאת, אבל לדרוש את הזמן שלך בשיחה. לספר גם על החיים שלך. לחלוק איתה ולשאול בעצתה. לאלץ הדדיות.
- אין סיכוי. היא תמיד תחזור למונולוגים ארוכים עם מלא הסתעפויות של דברים רעים שקרו או שיכולים לקרות, וכמה אין לי זכות לקטר עם בעלי והילדים והעבודה ברפא"ל. או כמו שאומרים בפולנית "אני הרבה יותר חולה".
- מה היית רוצה לעשות?
היא נאנחת. מנסה להסיר עול כבד של כמעט 30 שנה.
- הייתי ממש רוצה להוציא אותה מחיי... אני מגעילה ואגואיסטית, אני יודעת. אבל אין לי כוח יותר. אני חרה של חברה.
- אני חייב לשאול: תגדירי לי מה זו חברות?
- אני יודעת בדיוק מה זו חברות כי יש לי למזלי כזו אחת עם בעלי ועם עוד שתי חברות טובות. אנחנו האוזן והכתף אחד של השני. לפעמים אני למטה והם מרימים אותי ולפעמים הפוך. תומכים ומפרגנים בלי חשבונאות.
- מעולה. אז איך נכנסת הבחורה הזו להגדרה שלך?
- אמממ... לא נכנסת. אול היתה חברה בתיכון. אני מרגישה יותר כמו המאמנת שלה. חחח. רק אימון שנמשך שנים...
- אז זה כבר יותר טיפול מאשר אימון. ונוצרה פה תלות לא בריאה: את ה"קביים" שלה.
- כן... אולי באמת הגיע הזמן לתת לה לעמוד לבד. להתרחק קצת. ולראות מה יקרה.
- איך תעשי את זה?
- אם יהיה לי אומץ. אגיד לה שאני מה אני מרגישה ואם לא – פשוט אסנן אותה לגמרי.
- ואז?
- או שנתגעגע ונרצה לחזור להיות חברות או שלא... סביר שלא... יש דברים כנראה שכדאי להשאיר מאחור.

היא יוצאת מהאימון ואני נשאר מהרהר במילותיו של אלבר קאמי:

 "אל תלך לפניי, כי אולי לא אצעד אחריך. אל תלך מאחוריי, כי אולי לא אדע להוביל. לך פשוט לצידי, והיה ידידי."