היא יושבת מולי בשולחן הסדר המתגבש לאיטו ולא מפסיקה לפרגן. על הכל. פשוט מעצבן!
"יש לך גולגולת ממש יפה" – היא אומרת לצעיר. "נכון?" – היא פונה לזוגתו.
"תודה" – הוא אומר נבוך במיוחד – "תודה על המחמאה"
- "אה... אתה יכול לקחת את זה כמחמאה, אם בא לך. אבל אני רק מציינת עובדה. יש אסטטיקה מיוחדת במבנה הראש שלך. בעיקר רואים כשעשית קצוץ"
סלט נקצץ, העוף מוצא מהתנור, והתוספות מאורגנות בקעריות חגיגיות.
"איזו הרמוניה נפלאה!" – היא מפנה את תשומת ליבי – "כמו תזמורת שבה כל אחד משלים את השני."
"כן... עובדים בקצב טוב" – אני מנסה להרגיע – "היתה רשימה וכל אחד עושה את שלו"
"לא לא" – היא מוחה – "שים לב באיזו שלווה ושילוב הכל נעשה. בשקט ובתמיכה הדדית. לרוב יש אוירת לחץ לפני הסדר וכאן הכל זורם ברוגע"
בשלב הזה אני מתחיל לחשוד בכשרים ומנסה לוודא שהיא אמיתית ולא סתם אסירת תודה על הארוח והחברותא שאנחנו חולקים איתה.
- "באת פשוט ביום טוב. אנחנו גם יודעים להתעצבן ולהעביר ביקורת. לא הכל וורוד, גם אצלנו"
- "ברור! אבל יש אצלכם אווירה מיוחדת. יש מקום לכולם. כל אחד יכול להביע את דעתו בבטחון שגם אם לא יסכימו איתה – יכבדו אותה. ממש נעים."
"אנחנו משתדלים לכבד והקשיב. לא שזה תמיד עובד... אבל שואפים" – אני מתריס בשארית כוחותי. מתחיל להכנע לאהבה והאופטימיות.
- "אני לא מנסה ליפות דברים סתם. זו אובזרבציה פשוטה. אני אומרת את מה שאני רואה"
הארוחה מתחילה. השיחה זורמת. עוברים כמו רוח בוואדיות מנושא לנושא. מתחילים בנושאי החג שהכנו ומהר מאוד מעמיקים בפילוסופיה של החיים: מה חשוב, לאן לשאוף, מה המטרות של כל אחד.
מידי פעם היא זורקת אמירה מפרגנת נוספת לאוויר ומתעקשת שזו לא מחמאה. אלא התבוננות. מנסה לפרש בעזרת חוכמת המזרח ואנרגיות, וגם אם רוב הנוכחים אינם חולקים באמונות אלו – עדיין מקשיבים באהבה. אהבה זה מדבק. מה לעשות.
השעון מראה משהו בין חצות לבין קריאת שמע ואנחנו נשמעים כמו הרבנים שהיו מסובים. נפרדים לשינה מלאי מחשבות חיוביות במיוחד.
ככה זה שמזמינים אושפיזין שהיא דודה אמנית, רוחנית שאוהבת אנשים. פשוט כיף!

כשאנחנו יושבים שנינו לקפה של הבוקר - מתגלה לי כמה קשה לשרוד מאמנות. זו לא הפתעה, אבל תמיד עצוב להבין. עולם חומרי שלא תומך, מפרגן או משלם על כשרון מדהים שכזה.
היא מנסה לתכנן את השנים הבאות. להתגבש. מבולבלת מעט.
המתאמן שבי קופץ ליד הלוח המחיק המאולתר בפינת האוכל. מחפש למצוא שיטה שתדבר אל ליבה:
- "בואי נצייר על הלוח את כל המשאבים שיש לך. כשרונות, יצירות, פרויקטים שהתחלת, קשרים שיש לך. כל משאב יהיה בריבוע וכל איש-קשר שיכול לקדם אותך יהיה בעיגול. ואז נחבר אותם בצבעים לפי הנושאים. נראה לך?"
היא מתלהבת ומתחילה לצייר. זה שלה. מציירת, מוחקת, מזיזה צורות למקום יותר מתאים.
בהדרגה מתגבשת דיאגרמה ומתבהר איפה העיקר ואיפה הטפל. איפה החזון ואיפה השטויות שתוקעות אותה ביום יום ומתחזות לעיקר...
"ואוו" – היא אומרת תוך שהיא מתרחקת מהלוח ומנסה להכיל את "יצירת האמנות" של האימון הספונטני שיצרנו – "זה ממש עושה לי סדר. אני לא יודעת איך להודות לך"
ובפעם הראשונה מאז שנכנסה – היא נבוכה.
- "להודות לי?? ניסיתי לעשות משהו, בכדי להודות לך על כל מה שנתת לכולנו"
- " תודה על המחמאה"
- "ממש לא מחמאה. פשוט התבוננות..."