הוא יושב זקוף ודרוך, נושם כאילו הוא בקילומטר השלישי לריצה, ידיו ממוללות בעצבנות את הנייר המקופל עם השאלות שהכין. מציץ אל בין קיפוליו, מחפש את חוט המחשבה.

אני יושב לצידו, מלטף ברכות את גבו. הכל בסדר.

- הם רק אנשים.

- כן, אבל אנשים חשובים מאוד.

- עדיין רק בני אדם. נכון? אין מה להתרגש...

שני שייחים עטורי זקן לבן. מסגד מצוחצח. המבוגר מגיש כוסות מים צוננים לכולם. הנער, גומע את המים באחת. מסווה את התרגשותו בכוס הפלסטיק.

- רציתי לשאול, ואני מקווה שזה בסדר מצידכם, מה הגישה של האיסלם להרג של יהודים ונוצרים?

בום! מתחיל ישר מהפצצה... אין הליכה סביב סביב, אין "נעים מאוד", אין "השבוע הגעתי למצוות ורציתי להכיר את האיסלם", אין "שמח שקיבלתם אותי" רק דוגרי! באתי לקבל תשובות לחרדות שמציפות אותי! לתמונות האימה שרצות במוחי שוב ושוב, ממחזרות את המראות שכמעט כל ערב מגיעים אלינו לסלון.
להפתעתי הם לא מתרגשים. ציפיתי שינועו באי שקט על כיסאות הפלסטיק שהציבו מולנו. המבוגר עונה בערבית והשייח השני מתרגם:

- היהודים והנוצרים הם עם הספר! הנביא אסר לפגוע בהם. היו לו ידידים יהודים. הנביא קרא למלחמה רק בכופרים. עובדי האלילים.

- אז למה דאעש, חמאס וחיזבאללה רוצחים יהודים ונוצרים בשם הדת?

- כשנכנסת פוליטיקה וקיצוניים לעניין הדברים מסתבכים. בעיקר אם אלו אנשים שאיבדו קרובים שלהם מידי ישראל או האמריקאים, יותר קל להסית אותם לטרור. אבל זה ממש לא לפי האיסלם. אצלנו להרוג ולשפוך דם, ולא משנה של מי, זה יותר גרוע מלהרוס את מכה הקדושה!
- יש לי שאלה לא נעימה. אני ממש ממש מתנצל ואני מקווה שלא תכעסו עלי...

אני מתכווץ בכסא שלי. מחכה לשאלה המביכה שתפוצץ את המפגש

- תשאל, אל תתבייש
- ...איפה השירותים?

לפעמים אימון צריך לצאת מגבולות החדר הקטן שלי לעולם האמיתי ולהסתכל לפחד בעיניים. עם תמיכה צמודה כמובן.
ולפעמים נער בן 13 יכול לעשות דברים, עם התמימות והנאיביות שלו, שמבוגרים מבוהלים כמונו מתקשים לעשות: לשבת ולדבר בגובה העיניים.