חדר ישיבות. אני עומד מול העובדים בחברה. חלקם משחקים בנייד או בוהים בתקרת האריחים. ככה זה כשמכריחים אותך לבוא להרצאה בנושא "פסיכולוגי" או שטות דומה. אני חייב לשבור את הקרירות מהקהל שלי ואני זורק לחלל החדר: אתם יודעים, אנשים נחלקים ל"נותנים" ול"מקבלים". מי חושב שהוא "נותן"? בהרמת יד.

החדר העייף מתעורר בעצלתיים וכחצי מהאנשים מרימים יד מהוססת.
"תלוי באיזו סיטואציה. לדעתי לא תמיד אתה נותן או מקבל" – אומר החוכמולוג התורן.
"בהחלט. בבית ובמשפחה יש לנו נטיה להיות נותנים. כוונתי בעבודה. וגם אלו שהם נותנים אבל צניעות מנעה מהם להרים יד – מתבקשים להגיב..." – אני מוסיף בחיוך. חלק מהידיים מורדות וכמה ידיים הססניות מורמות.
"אלו שהרימו את היד כרגע הם נותנים אמיתיים. לגבי היתר, אל תעלבו – לא בטוח..."
צחוקים מעורבים במבוכה מתפשטים. אנשים מסתכלים זה על זה, מנסים להעריך את הקולגות שסביבם. חלקם מתלחששים.
"מארק טווין אמר: 'לקבל ולתת זה דיפלומטיה. בעיקר אם נותנים אחד ומקבלים עשר...' זה הבסיס של כל מקבל! אלו אנשים שמאמינים שאם מישהו מרוויח – בטוח שמישהו אחר מפסיד. אז עדיף להיות בצד המקבל.
אז איך מזהים עובדים מקבלים? לא קשה: תמונת הפרופיל שלהם מאוד מדוגמת ורשמית, לרוב גם הלבוש, הם מתחנפים לסביבה ולבוס, ובעיקר הם מנפנפים בכל נתינה – כדי שיחשבו שהם נותנים...."

שוב המבטים וההתלחששויות. חלק מהמנהלים מתחילים לרשום. לא ברור לי אם הם לומדים או מנסים להעריך מבין העובדים מיהו מי.
"אבל רובנו מטיפוס שלישי: המתחשבנים! אנחנו כמו מנהלי חשבונות קטנים: הוא נתן לי ככה, אז זה בדיוק מה שאתן לו בפעם הבאה. הוא היה אצלי בברית אז אני חייב להזמין אותו לבר מצווה. היא לא עזרה לי בפרויקט הקודם אז שתחלום שאעזור לה לפתור את הבעיה. הבוס לא נתן לי העלאה אז למה שאשאר שעות נוספות. מוכר למישהו?"
צחוקים והרבה תזוזות ישבן באי נוחות בכסא. נגעתי בנקודה לא נוחה.
"אני חושב שחייבים לעשות חשבון" – כך החוכמולוג – "אף אחד לא רוצה לצאת פראייר"
"בהחלט. למרות שהיינו רוצים להיות נותנים, החיים לימדו אותנו שיינצלו לרעה את הנחמדות שלנו. המקבלים בעיקר. ולא שיש הרבה כאלו, פחות מ-10% בממוצע, אבל הם גרמו לנו למיני-פראנויה ולהתחשבנות הזו.
הנותנים האמיתיים הם אנשים שפשוט נהנים לעזור: ללמד מישהו, לתת יד לאחר, לקדם קולגה. הם לא חושבים שזה על חשבונם ובעיקר הם לא מצפים לקבל בחזרה..."

אני מתחיל לזהות את החלוקה בקהל: הנותנים נבוכים, המקבלים חושבים שהמרצה אדיוט וכל השאר מחייכים ומחליפים חוויות.
"מי משלוש הקבוצות הם העובדים עם הקריירה הכי לא מוצלחת? נחשו"
הדעות חלוקות: "בטוח המקבלים. מה פתאום –זה המתחשבנים." כל אחד משליך מנקודת המבט שלו.
"התשובה הנכונה היא הנותנים! הם כל כך עסוקים לתת שהם לא דואגים לעצמם. לפעמים הם אנשים מכירות גרועים מעודף אמפטיה ללקוח. לפעמים מנהלים שמנסים לפתור לעובד את כל הבעיות ולא מספיקים את המשימות של עצמם. או עובדים שעסוקים בפתרון בעיות של דודים, אחים וחברים ולא מספקים את הסחורה בעבודה".
הקהל מנענע בראשו בהסכמה. טוב מאוד שאני לא נותן פראייר.
"נסו לנחש מיהם העובדים הכי מוצלחים" – אני מקשה.
כרגיל יש תמימות דעים שאלו המקבלים. האגואיסטים האלו.
"אז אני אפתיע אתכם. המקבלים יכולים לזרוח. אבל רק לזמן קצר. כמו כוכב שביט. מהר מאוד מתברר שהם פועלים סביב האינטרסים שלהם ולא לטובת החברה. התשובה המפתיעה היא... הנותנים. שוב. איך זה יכול להיות? הם גם למעלה וגם למטה? אז מסתבר שאלו שנותנים אבל במידה – אלו המצליחים ביותר! הם אנשים שנותנים לא על חשבון עצמם ורק כשיש להם אנרגיה לתת. ויש להם עוד כשרון שהוא שונה מהנותנים 'למטה'. הם לא מתביישים לבקש עזרה לפעמים. וכולם כמובן רוצים לעזור למישהו שלרוב נותן להם.
אז אולי כדאי לשקול להיות קצת יותר נותנים וקצת פחות לנהל חשבונות? מה דעתכם?"