פסח הוא חג המאמנים, המטפלים, הפילוסופים ושאר ה"חופרים"...

הוא מספק אין-ספור הזדמנויות להראות לאדם את מצרים שלו וסיר הבשר, ומנגד את הארץ המובטחת עם הדבש ואת החלב – כמובן מבלי לדלג על המדבר והקשיים שיצוצו בדרך.
אבל במציאות במצרים יש גם מצריות ממש שוות, שלא ברור למה לעזוב מאחור (שלא לדבר על החופים של מדבר סיני) ובכניסה לארץ המובטחת מתברר ש-ביבי שולט שם...

אז אנחנו חוטאים למציאות, מפשטים אותה והופכים משהו מאוד מורכב לחד-מימדי, והכל על מנת להדגיש פואנטה ולהוציא "ואוו" מהמתאמן. "זה ממש נכון!" – הוא יאמר – "ברור לי מה לעשות!"
אבל החושך לא תמיד משלים את האור ולפעמים הם סתם מציקים האחד למשנהו, כמו זוג גורי חתולים משועממים.

האור לא רק מאמין שיהיה בסדר, הוא גם לוקח אחריות ועושה הכל שזה יקרה. הוא לא יעצור עד שהקרניים יגיעו ליעדם, ומבלי משים הוא ייתן השראה לרבים סביבו לקחת אחריות ולהאיר גם הם.

החושך לעולם לא ייקח אחריות! הוא לא אשם שאין לו את זה. כל השאר אשמים! והוא – רק קורבן של הנסיבות... הוא שואב כל פיסת אנרגיה בסביבתו, מעכל את קרני האור ובולע אותן ללא שובע.

- למה אתה לא מתקרב אלי ומאיר גם אצלי? זה ממש לא בסדר מצדך!

- אני מנסה, אבל אתה מתרחק שוב, או בולע כל אנרגיה שמגיע אליך! אולי תנסה להביא חום מבפנים. מתוכך?

- אתה לא חושב שהייתי רוצה?? אבל כולם חונקים אותי! אפילו אתה! בכלל,  אתה אור דיי חלש בסך הכל. מי אתה שתייעץ לי!

- אני לא טוב יותר. רק אופטימי יותר. מלא תקווה. תאמין שיהיה טוב ותעשה משהו בנידון.

- קל לך להגיד. לא עברת את מה שאני עברתי. אני מפחד! אתה יודע כמה דברים יכולים להתחרבש בשינוי?! יכעסו עלי, אני אאבד את המעמד שלי, אולי ארעב, יחשבו שאני חלש. אני לא יכול להרשות לעצמי!!

והם ממשיכים להתקיים, זה לצד זה בדיסהרמוניה מופלאה: האחד מנסה להגדיל את רעו והשני שומר שלא יגדל מדי. ועם השנים הגבולות מטשטשים ולא ברור עוד איפה מתחיל האחד ונגמר השני. מתמזגים בהדרגה ל-blur.

ואז מגיע איזה חכם תורן ומציע לאחד מהם לצאת ממצרים. נו באמת!