- אבל איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה? כשאתה עם הצוות והמטופלים בבית החולים אתה "חצי אלוהים", אבל כשאתה עם המשפחה שלך אתה נפגע בקלות ולא מאמין בעצמך... מוזר לא?

- קצת... כשאתה מציג את זה ככה... אני חושב שזו תולדה של הביקורת שקיבלתי מהורי כל חיי. מאז שהייתי קטן אני הכבשה השחורה של המשפחה. כולם עובדים במפעל שסבא בנה בשתי ידיו ורק אני רציתי לתקן את העולם. אמרו שיש לי ידיים שמאליות, שאני מרחף, שלא יצא ממני כלום. אבל השלמתי בגרויות באקסטרני ולמדתי רפואה בצ'כיה – ואני רופא, בדיוק כמו שחלמתי.

- והיום כל הרופאים במחלקה שלך מעריצים את הקרקע שאתה דורך עליה. ואני מניח שגם רוב המטופלים.

- כן... זה מוזר כמה זה מביך אותי, כשאתה מציין את זה, ובעבודה זה נראה לי טבעי.

- אני מבין: כשאתה יוצא מדלת המחלקה אתה כמו דג מחוץ למים...

- בדיוק! אני האיש הזה שכל ביקורת מקטינה אותו למימדים של נמלה ובעבודה אני יודע בדיוק מה נכון ומה לא, וגם אם מישהו יעיר לי – אני אתייחס לנושא במקצועיות. שם זה לא אישי. איכשהו ב"חיים האמיתיים" זה כן.

- בחיים האמיתיים?? העבודה שלך היא לא חלק מ"החיים האמיתיים"?

- אתה מבין למה אני מתכוון. כשאני עם האחים שלי ובמיוחד עם הוריי – אני הילד הקטן הזה. הדפוק. ועדיין כל מה שאני עושה לא טוב להם: "למה אתה רווק בגילך? לא חכמה להיות רופא בבית חולים הקטן הזה. אתה יודע שהאחים שלך מרוויחים פי שלוש ממך" ותמיד אני מתפתל כשאני מנסה לענות.

- אבל אתה מציל חיים כל יום! אתה עושה עבודה שמספקת אותך! לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה.

- בהחלט! לא הייתי מתחלף עם אף אחד מהם. אבל אני לא ממש מצליח לענות, וזה עוד יותר הורס אותי.

- אני רוצה לשאול: למה אתה חושב שמישהו יהיה מעוניין להעביר ביקורת מקטינה כזו? באופן כללי, לא המשפחה שלך ספציפית.

- אין לי מושג. אני מאוד נזהר בביקורת, אפילו עם קולגות.

- ובכל זאת: מה היה גורם לך לתת ביקורת "מכווצת" כזו, שאומרת למישהו שהוא לא מספיק טוב? באיזו סיטואציה זה יכול היה לקרות לך?

- אמממ... קשה לי ממש לדמיין. אולי אם הייתי כועס על מישהו במיוחד. אתה יודע מה – זה קרה לי לפני כמה חודשים עם מתמחה צעיר אחרי משמרת מתסכלת במיוחד כששברתי בטעות מבחנה עם דם של פציינט. הוצאתי הכל עליו. אכלתי את הלב  יומיים. בסוף הזמנתי אותו לבירה והתנצלתי.

- זאת אומרת ש"יצאת עליו" כי היית מתוסכל ועייף?

- כן. בדיוק... אני מבין לאן אתה חותר. אתה אומר שזה היה יותר תסכול שלי שהשלכתי עליו. איזו תבנית, כמו שאתה קורא לזה, שקפצה "מהבית" ברגע חלש במיוחד שלי.

- יפה. כלומר אחרי שנכשלת, מצאת את מי להאשים. החולשה שלך גרמה לך לנסות להקטין אותו. בנסיון להרגיש יותר טוב עם עצמך.

- נכון. אבל האמת שלא הרגשתי יותר טוב אחרי... ההיפך.

- באופן כללי אני מאמין שאין מה להעלב מהערה קוטלת או ביקורת מרושעת. הם לא שלך, הם של הצד השני. ואולי הרגש הנכון הוא חמלה. הצד הפוגע זועק לעזרה בעצם. משהו מתסכל אותו. מציק לו. וצריך לברר מה.

- ואוו... לא חשבתי על זה ככה. לחמול! מדהים... אבל א...אני לא בטוח שזה יהיה לי קל לבצע. האינסטינקט שלי זה להתכווץ ולהתגונן...

- אני יודע. ברור שזה לא יקרה בבת אחת. אבל תנסה בפעם הבאה שתקבל ביקורת לא לענות מיד, כמו שאתה רגיל. תעצור ותנסה להסתכל על הסיטואציה מהצד. זה ממש קשה, אני יודע. אבל תנסה לראות מה כואב למי שפוגע בך. מה מציק לו? ותגיב מהמקום הזה - בחמלה.

- אני מבטיח לנסות. לא בטוח שאצליח.

- זו תהיה המטלה השבועית היחידה שלך. וזה יקרה הרי בשבת אצל ההורים. לא?

- בטוח.

- אז יהיה לך יותר מהזדמנות אחת לתרגל...חחח... ועוד דבר. תנסה באותו רגע לראות אותם דרך המשקפיים של הרופא, לא של האח הקטן. דמיין שאתם במחלקה אצלך והם מטופלים. הרי שם אתה חזק.

- כן. עצוב שאני בבית רק מחוץ לבית...