שנים אני מחדד את נושא התגובה האוטומטית. מנתח מצבים, מפתח שיטות להתמודדות, מנסה להתאים ליכולות המתאמן שלפני. ובכל זאת אני תמיד (לא) מופתע מחדש עד כמה אנחנו עבדים של התגובתיות שמכתיבה את חיינו החברתיים.
- הוא אמר דברים בסגנון של: "לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לישון עד 10 כשבא לנו. יש אנשים שעובדים כמו חמורים ולוקחים אחריות על החיים". ועוד כל מיני...

- תתנקתי לרגע מהמילים שנאמרו. נסי להזכר מה היתה ה"מוסיקה"? מה אמר טון הדיבור? מה אמרה שפת הגוף?

- הוא פשוט צרח עלי במין הסטריה נוראית בטון צפצפני. הגוף שלו היה בהסתערות. לא נראה לי שהיה ממש בשליטה.

- ואת? איך את הרגשת?

- אני... כמו תמיד שאחי מתנפל עלי. התכווצתי וחזרתי להיות ילדה קטנה שאחיה הגדול והחכם מראה לה כמה היא טפשה. שוב.

- את חושבת שאת טפשה?

- רוב הזמן לא. אני יודעת שהוא ממש חכם. אבל בסיטאציות כאלו יוצא כל האויר מהבלון ואני נשארת מרוקנת. לגמרי. לוקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי מהרצפה.

- בואי נחזור וננסה להסתכל על מה שקרה שם מהצד.

אני מביא כיסא פלסטיק ושם אותו בניצב לזוג הכסאות שלנו. מבקש ממנה לעבור לשבת בו, ומניח את התיק שלי במקום בו ישבה מולי.

- שבי פה ונסי לדמיין אותי בתור אחיך בסיטואציה. התיק שלי ייצג אותך. אני יודע שזה לא פשוט. אבל הרעיון הוא להסתכל מהצד מה קרה שם. להיות כביכול מתבונן אובייקטיבי מהצד. יש? מצליחה לחזור לשם?

- אממ... אני חושבת שכן.

- נפלא. ידעתי שעם מישהי יצירתית כמוך זה יעבוד. מה את רואה?

- אני רואה אותך, כלומר אותו, צועק ומתעצבן ואותי מתכווצת בכסא. ממש לגודל של התיק.

- יופי. היות ואת מתבוננת מהצד ולא בסערת הרגשות כמו התיק הזה – מה נראה לך מציק לו באמת?

- מציק לו??

- כן. מה עובר עליו? למה הוא מגיב בכזו התקפה אגרסיבית. הרי להתקיף ולברוח הם אחים קרובים. למה הוא במצב Flight or Flight?

- אתה חושב? חשבתי שהוא סתם כועס שאני מתנהגת בטפשות אופיינית.

- אם היה חושב שאת משתטה, היה משיב אולי בביטול. אולי היה מנסה להסביר. אבל הוא משתולל. משהו כואב לו. מה לדעתך? תסתכלי בחמלה מהצד. כאילו היה ילד בכיתה שלימדת.
היא נרגעת וכמו נפל האסימון – היא חוזרת למקומה הטבעית, מהדקת את המשקפים אל אפה ואומרת ברכות:

- ואוו... אני מצליחה לראות את מה שאתה מתאר. הוא באמת כמו ילד שאיבד שליטה. אבל לא אחרי שלקחו לו את הקלמר, אלא אחרי  אחרי שאמרו לו שאבא שלו בבית חולים. הוא מבוהל !

- וממה הוא מבוהל לדעתך?

- אני מניחה שדרך החיים שבחרתי מפחידה אותו. בעיקר מפחיד אותו שאני מאושרת. הוא עובד במקום שממש שונא ואני מציבה, בלי לשים לב, מראה על הבחירות שלו בחיים.

- ממש !  את מאיימת על קיומו כמעט... על הגדרתו מה נכון ומה שגוי. ובעיקר שהוא רואה אותך קורנת ומסופקת והוא מרגיש מתוסכל כנראה. אז אני חוזר לסיטואציה ההיא: מה היתה התגובה שלך?

- ניסיתי להתגונן ולהסביר לו למה אני צודקת ועובדה ש...

- סליחה שאני קוטע, ומה התגובה של "את מהצד" כלפיו?

- אני מרגישה את הכאב שבו, כשהוא צורח עלי.

- שימי לב להבעה שיש לך עכשיו על הפנים. החצי חיוך המכיל הזה. מה דעתך עליו בתור תגובה? זה מבט שאומר הכל.

- אני מניחה שזו תגובה הולמת. אבל הייתי רוצה לחבק אותו ברגע הזה, למרות שאני לא בטוחה שיסכים...

- כמו שדיברנו: את התבנית הזו שניכם עושים כבר כמה? 30 שנה. איך מצליח לכם? לא עובד ! שווה לנסות אחת אחרת. לא?

- יהיה לי קשה לצאת מהתגובה הרגילה שלי. איך אני לא מגיבה באוטומט?

- את מעבירה לנצור. אפילו לא לבודדת. לא מגיבה. עוצרת לרגע. לשתי שניות. מדמיינת את עצמך עוברת לכיסא פלסטיק לידכם. כמו עכשיו. ואולי מחבקת.

- שנים שלא התחבקנו. יכול להיות כיף. להעביר לנצור ולחבק. רשמתי.