יש לנו נטיה להתגונן כשאנחנו מדברים על רוחניות. מעין צורך להתנצל על משפטים שאינם "מדעיים" מבחינת הקונצנזוס החברתי. כי אם מי מאיתנו יתחיל לדבר על הרמוניה בייקום, ניתוב אנרגיות, וחסימות – הוא יזכה למבט סקפטי שלא לאמר מזלזל.

- למה את מרגישה צורך להתנצל? אני רואה בשפת הגוף שלך שאת חשה לא בנוח כשאת מדברת על הדברים האלו.

- כן... לא ידעתי איך תקבל את זה... למדתי לברור מילים...

- כי?

- זה לא מדעי. אני מאמינה שזה אמיתי, אבל אין לי הוכחה.

- תני לי דוגמא למשהו מדעי לטעמך.

- רפואה קונבנציונלית.

- אני יכול לטעון שזה לא מדע מדויק: יש לנו מושג שתרופה שטובה לך תהיה טובה גם לי? יש לרופא יכולת אמיתי לדעת איזה מינון ולכמה ימים תרופה מסויימת תתאים לך? במקרה הטוב הוא מנסה עד שזה מצליח או נותן תרופה במינון שסטטיסטית טוב לממוצע האנשים. לא בטוח שגם לך. במדע אפשר לחזור על ניסוי באותם תנאים ולקבל אותם תוצאות. אבל הרי אפילו "את" של עוד שנה לא אותה "את" של עכשיו.

- יש בזה משהו... אבל גם מה שאני עושה לא מדעי.

- לפחות במבחן ההגדרה הוא לא פחות מדעי. את מצליחה פעם אחר פעם לגרום לאנשים לחוש פחות כאב, למרות שאת לא יודעת להסביר איך ומה עשית.

- אני חושבת שאני יודעת חלקית מה עשיתי...

- אז על מה ההתנצלות? על ההצלחה שלך איפה שהרפואה הרגילה נכשלה?

- לא חשבתי על מה שאני עושה כמשהו מדעי אף פעם.

- ואם הוא לא מדעי? מה החשיבות של ה"מדעיות" הזו?

- לא יודעת. יש לי קולגות שאין להם בעיה לדבר על נושא הרוחניות בטבעיות. לי זה בא קשה. לדבר, לא בטיפול. בטיפול אני עם המטופל במאה אחוז. מרגישה אותו, יודעת מה הוא צריך ומגיבה אליו בהרמוניה. נותנת את כולי.

- זה שווה הכל. הלוואי שהייתי מקבל מהרופא שלי עשירית מהתחושה כזו. איך היית מסבירה את הטיפול, אם הייתי מטופל חסר ביקורתיות?

- הייתי אומרת לך שאני מתעלת כוחות שגדולים ממני לתוך המטופל. מקבלת אנרגיות והכוונה שלא באים מתוכי. קטונתי. אני רק צינור. לכן גם כשמודים לי לאחר טיפול אני נבוכה: "לא עשיתי כלום... פשוט..." ואז אני משתתקת. לרוב אפילו אלו שעברו את החוויה אינם מסוגלים להכיל את ההסבר. אני מרגישה שאם הייתי נותנת להם בתחילת הטיפול כדור "פלסיבו" או אומרת להם שהשתמשתי במדע סיני עתיק – היה להם יותר קל להכיל.

- בעצם מה אכפת לנו אם הם יבינו את האמת שלך או פשוט יהנו מהתוצאה: הם מרגישים הרבה יותר טוב. זה מה שחשוב. רוב האנשים מבקשים הסבר?

- חלקם.

- תראי, אני מניח שלא שואלים רופא: "מה מכיל הכדור שנתת לי הרגע?" והוא עונה להם "חומצה סליצילית", והפציינט :"אה יופי, נרגעתי". זה פשוט מקובל להאמין למי שלמד מלא שנים אבל רושם תרופות גנריות שמוכתבות על ידי חברת ביטוח...

- כשאתה מציג את זה ככה זה לא נשמע לי מדעי הרבה יותר. אתה בעצם מנסה להראות לי שגם אני שבויה במקובעות החברתית הזו.

- אני אומר דבר פשוט: יש לך מתנה. את עוזרת לאנשים חולים, כואבים ולא פעם באופן משנה את חייהם. תסלחי לי על הצרפתית: למי לעז***ל אכפת איך זה עובד? זה עובד! תהני מהמתנה ותמשיכי לתת. בלי להשפיל מבט!

- כשאני בטיפול עצמו אני ממש לא משפילה מבט! אני מאמינה במליון אחוז בתהליך וכל כולי שם. רק אחרי או לפני התהליך קשה לי. דווקא בתקשורת המילולית אני מרגישה מגומגמת.

- לדעתי אם תקריני את הבטחון הזה בכל מהלך המפגש, סביר שלא תדרשי להסברים. יסמכו עליך.

- אני קודם צריכה לתרגל לסמוך על עצמי. איך עושים את זה?

- מהצלחה אחת לשניה. כל טיפול מוצלח את יוצאת וטופחת לעצמך על השכם: "תראי איך הוא היה לפני ואיך הוא מרגיש עכשיו. נתתי לו בדיוק מה שהיה צריך." תרגילי את עצמך לחשוב מחשבה חדשה: זה עובד, זה מדהים וזה מרפא. תוכלי לתרגל את זה?

- בקלות. זו שיטה מדעית...