א' מרים את ידו בהססנות. בוחן את שאר חברי המעגל, שמא שאלתו תחשב טפשית. אני מסיים את המשפט ונותן לו את רשות הדיבור.

א: איך מתיישבת הגישה שאתה מתאר של "אין אני" עם פרויד, שאצלו הכל היה סביב ה"איד" ה"אגו" וה"סופראגו".

- לא מסתדר. הפסיכולוגיה המודרנית לא מתחייסת ברצינות יתרה למרבית התפיסות הפרוידאניות, ובעיקר ל"אגו" שאצל פרויד היה השליט העליון והרשע. דווקא התפיסה שלא קיים "אני", שקיימת גם בבודהיזם, תופסת מקום של כבוד.

אם נקבל את התפיסה שלמעשה המוח מכיל מודולים נפרדים, רשתות נוירונים מקבילות, שמעבדים את המידע שנכנס ומקבלים החלטה בהתאם – נבין את מה שאנחנו קוראים "דילמות" ביתר קלות. למשל: הרשת ההשרדותית תחליט שכדאי לרצוח את ההוא שעקף אותנו בקופה, הרשת הרגשית תשים לב שהוא צולע ותחמול עליו, הרשת החושית תשים לב שאנחנו מזיעים וכדומה.
אז למה אני חופר לכם על כל הנושא ומה הקשר לאימון?

ב: באמת למה?

ב' תופס את תפקיד הליצן של החבורה...
הקבוצה מגחכת. רובם קשובים וחלקם זזים בכסא באי נוחות.

- כי אז מגיע "איש יחסי הציבור" (יח"צ), The PR guy, ולוקח שליטה. זה לא ה"אני". זה המודול הנוסף שתפקידו לספר את הסיפור הנכון. לעצמנו ולסביבה.
אנחנו מתחילים להסביר באופן מודע לעצמנו למה החלטנו לדחוף לו את העגלה ולרטון, שזו היתה פשרה בין לרצוח אותו לבין לתת לו לעבור...
א: אמרת קודם שכל המודולים האלו הם תולדה של אבולוצית "ברירה טבעית". למה אנחנו צריכים להסביר?

- או. אז מסתבר שאנשים התפתחו כחיה חברתית במיוחד. אנחנו חייבים את החברה כדי לשרוד. ולכן אנחנו צריכים לתקשר אחד עם השני ולהסביר את עצמנו. לא תמיד יש קהל שמקשיב ולכן אנחנו לרוב מסבירים רק לעצמנו, אולי למקרה ונישאל. אבל כמה פעמים ראיתם אנשים מחפשים אמפטיה למעשיהם מאנשים זרים לחלוטין: "ראית את החצופה הזו שניסתה להכנס לרופא לפני? הראיתי לה מה זה!"
חשובה לנו הדעה של אחרים. זה צורך מאוד בסיסי. השרדותי למעשה. ומכאן נולדה היכולת שלנו "לספר סיפור" ולהסביר למה עשינו מה שעשינו. גם לעצמנו.

ל: נראה לי שזה גם נועד לאפשר לנו מודעות עצמית.

- בהחלט. ברור שאני מפשט את העניין כדי להגיע לעיקר הנושא שלנו באימון היום: מודול יח"צ. שחלקו כמובן ב"מוח שמאל" במרכז הדיבור. זה החלק היחידי שיודע לדבר ולכן אנחנו מזהים אותו כ"אני".

ר: נראה לי שזה קצת דומה למה שדיברנו בפעם שעברה על "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו". על מי שאנחנו ומה עשינו עד עכשיו.

- במידה רבה, בהחלט. רק רציתי שנזכור לתת להסבר שאנחנו נותנים למעשים שלנו מידת חשיבות פחותה ממה שמקובל. רוצה לאמר: זה לא באמת "אנחנו", זה רק איך שאנחנו מסבירים. ועוד משהו: בוא נניח שיש לנו מודול במוח בעל יכולת תפיסה מופשטת. כזה שרואה תמונה גדולה. לשם הפשטות נתייחס אליו כ"מוח ימין", למרות שכנראה הוא לא בדיוק רק שם פיסית.
לדוגמא כשאנחנו יושבים כאן במעגל. ה"מוח הימני" הזה רואה את הבעות הפנים ומיקרו-ההבעות (micro expressions), את שפת הגוף של כל הנוכחים, שומע את טון הדיבור (לא המילים דווקא) ובונה תמונה של המצב שלנו בקבוצה. הוא מאפשר לנו "לחוש" במרכאות מה ישפר את מצבנו או להיפך. הרבה פעמים כשננסה להסביר אותו נקרא לזה "תחושת בטן" או אינטואיציה, כלמעשה אנחנו יודעים את התשובה אבל מודול היח"צ (שאנחנו טועים וקוראים לו "אני") מתעקש להסביר את הידע הברור הזה. לפעמים אנחנו ממציאים אפילו סיפור לוגי שאין לו שום קשר למציאות רק כדי להסביר את הדבר הברור הזה בדרך שנוכל לקבל כ"מדעית" או אמיתית. דוגמאות?

ד: זה מזכיר יקיצה מחלום מסובך שאני מנסה להסביר מה חלמתי. ברור לי שהחלום היה תמונות, חלקן פסיכודליות שלא ניתן לקישור לוגי ובכל זאת אני בונה סיפור ואחרי כמה דקות החלום האמיתי מתפוגג ונראה לי שהסיפור היה החלום.

- יפה. עוד דוגמאות?

ל: בטח - אהבה! את יודעת מה את מרגישה, ובכל זאת מנסה להסביר במילים למה הוא מתאים לך.

- דוגמא נפלאה! אין הרבה קשר בין ההסבר למציאות המורכבת ש"רואה" מוח ימין. זה קצת דומה להרצאה של גאון עם מתורגמן עילג. הגאון מצייר תמונה מורכבת, רב מיימדית, בצבעים מרהיבים, ועם פרטים מדוקדקים – והעילג מנסה להסביר במילים דלות את היצירה. דוגמא, מישהו?

ד: זה כמו להסביר שקיעה...

- יפה! בדיוק. כמה מגוחך להסביר יופי כזה במילים. על גבול הפשע, לא?

נראה שבכל מהלך הדיון ב' בונה לחץ וכעת הגיע לרתיחה:
ב: אני מצטער, אבל מה אתה מנסה להגיד בדיוק? שאין באמת "אני"? אז מי מקבל את ההחלטות? מי כואב או אוהב?

לחשושים. עוד כמה מרגישים או חושבים כך. בכל זאת פצצה לא נוחה.

- אני מבין את החרדה שיכול ליצור רעיון כזה. וזה דיון פילוסופי שאפשר להמשיך ולהתעמק בו שעות רבות. אבל במסגרת הסדנא שלנו רציתי רק להטיל ספק בחשיבות ה"אני" הזה. בחשיבות ההסבר הלוגי שאנחנו ממציאים לאחרים או לעצמנו, שמנסה באופן נלעג לתאר את מה שאנחנו מרגישים או יודעים ב"אינטואיציה". לפעמים אנחנו פשוט יודעים! למה אנחנו לא נותנים משקל לידע האמיתי הזה? למה חייבים להסביר תמונה במילים?

שתיקה. אנשים מעכלים. ב' משחק בטלפון בעצבנות מופגנת.

- אולי אם לא היינו מסבירים הכל במילים אלא הולכים עם ה"מוח הימני", הגאון יותר – היינו מקבלים החלטות חכמות יותר? ואולי ה"אני" האמיתי שוכן ב"מוח הימני", השקט יותר.

מה דעתכם?

חומר נוסף לעיון