- קראו לי "דוד הבכיין" במשפחה. אני לא בוכה כמו בחורה אבל אתה שם לב...

- כן העיניים שלך מתמלאות כשמדברים על משהו מרגש. למשל כשהזכרנו את התקופה שהבן שלך היה חולה.

- אני לא שולט בזה

- אבל אתה מתבייש. למה? כי אתה גבר? כי גבר לא בוכה?

- בדיוק!

- מי אמר??

- מה זה מי? כולם. אבא שלי, דודים שלי, חברים מהצבא.

- מה לא בסדר בגבר שבוכה?

- אי אפשר לסמוך עליו. גבר צריך להחזיק את הבית. להיות הסלע הזה שתמיד אפשר לדעת שהוא שם. אני אבל ממש לא כזה לצערי.

- אתה לא שם? אי אפשר לסמוך עליך?

- אני חושב שאפשר דווקא

- אז מה הבעיה? איך הגיוני שהגוף שלך, המוח שלך, רוצים לבכות ומישהו חושב שצריך להדחיק את זה? כשאנחנו חונקים את הבכי זה מייצר סטרס ופוגע בבריאות. ומצד שני כשבוכים - אתה משחרר את כל הכאב והתסכול ומרגיש אחרי כן רגוע יותר. נכון?

- זה נכון, לא חשבתי על זה ככה.

- כמו צחוק. לצחוק את אוהב?

- מאוד!

- אני רואה. אתה עושה הרבה צחוקים... אז הצחוק, כמו הבכי, חשובים. הן תגובות טבעיות שמפרקות לחצים ושומרת עלינו לא רק נפשית אלא ממש בריאותית.

- מה הכוונה בריאותית?

- הבכי והצחוק מפיגים לחצים וממש שומרים על לחץ דם, הלב, המערכת החיסונית ומקלים על כאב – בעוד שסטרס עושה את ההיפך. אז לא רק שזה לא בושה לבכות – זה ממש טיפשי לעצור את עצמך.

- אז אני לא דפוק לדעתך?

- דפוק? ההיפך. אתה בריא יותר בזכות זה שאתה נותן לעצמך לבכות. זו לא קללה, זו ברכה. אני מניח שזה הקל עליך להתמודד עם התקופה הלא קלה שעברתם. יותר ממישהו שהיה מנסה להשאר מאופק למול ילד סובל. יש סיכוי שטיפוס מאופק מדי עלול להשבר נפשית, לחלות בעצמו בעתיד או פשוט לברוח מההתמודדות.

- זה כנראה מה שקרה עם אבא שלי. הוא לא הגיע לבקר את הנכד בבית החולים בזמן הטיפולים. כעסתי עליו מאוד ועכשיו אני פתאום מבין שפשוט לא היה מסוגל להתמודד.

- סביר מאוד. אתה יכולת לצאת למרפסת, לבכות קצת, להתאושש ולחזור. לדעתי זה מה שעושה אותך גבר חזק באמת. בסופו של דבר תמיד היית שם. זמין.

- אין לך מושג כמה הקלת עלי. שנים אני מסתובב עם התחושה שמשהו לא בסדר אצלי.

- אז אם עכשיו אני אגיד לך "דוד הבכיין"? מה אתה עונה?

- אני מבין שזה תפיסת העולם שלך, אבל זה מצויין בשבילי.

- יש לך באמת אומץ לענות ככה?

- נראה לי שכן. אני מוכן אפילו לשיר לך את זה...

- מצחיק אתה

- ובכיין