במשוב סיום האימון שקיבלתי לאחרונה, סיכם המתאמן וציין שהוא יצא בעיקר עם "חווית אבהות מתקנת".
לדבריו - התמיכה ללא תנאי, התחושה שראיתי אותו והתפעלתי ממנו, לפעמים דחפתי אותו ולעיתים תמכתי כשהיה חלש – גרמו לו להרגיש הורות ובעיקר סוג של אבהות שלא חווה מעולם.
הוא הרגיש שיחסיו עם אביו היו ועודם לקיחה במסווה של נתינה ודרישה מתמדת להתנהגות מסויימת בתמורה לתמיכה האבהית. תחושת ה"התכווצות" בכל מפגש ביניהם, הביקורת על כל בחירה והחלטה שלקח, התחושה המתמדת של היותו אכזבה בעיני אביו, חוסר הפירגון על החלומות שאחריהם הוא מנסה לרדוף ובעיקר חוסר הנכונות לראות את העולם מבעד לעיניו שלו. רק עולם אחד היה נכון וראוי. "ההקטנה" התמידית הזו הדהדה מול האימון התומך והבונה.

זו לא הפעם הראשונה שמגיעים אלי מתאמן או מתאמנת כשנושא האימון הוא פרנסה או עסקים. שנינו מצפים לאימון קצר ומפוקס ומוצאים את עצמנו מפליגים למסע שבמרכזו חסמים אישיים של יחסי זוגיות או הורות.

זבוב על הקיר היה מגחך (לא בטוח שזבובים מסוגלים...) למראה שני גברים מקריחים, בני אותו גיל לערך, שאחד מהם טוען לאבהות על משנהו – אבל זו היתה התחושה בחדר הקטן שלי. וזו אינה תחושת התנשאות. זוהי – כמו שהגדיר המתאמן – "סוג של בית יתומים למבוגרים שהילד הקטן עדיין מפוחד בתוכם וחייב את אישורו של אבא-פנימי" בתחילת האימון,  ומתפתח ל"מבוגר בתוך גוף של מבוגר" בסופה.

כולנו נולדים עם תכונות ויכולות יחודיות ומדהימות, שאנחנו בוחרים להדחיק או להעצים במהלך חיינו. נזכרתי באותו הרגע במתאמנת שלי שאחרי שדרשנו ודרשנו בכשרונותיה הגדרנו אותם פשוט כ"אמא". מאז שהיתה ילדה – היא נהגה להיות האמא של כולם: של אחיה ואחיותיה - הגדולים והקטנים, של החברים והחברות שלה, של הקולגות בעבודה. תמיד זמינה להקשיב, לתת מילה טובה, לעודד, לחזק, להעצים, לחבק, לדמוע ביחד ומעל הכל – להכיל. אמא בנשמתה.
ובאופן טבעי התפתחה לתפקיד מנהלת כוח אדם. מהסוג הטוב. זה שרווחת העובדים לנגד עיניה, שמכירה כל פרט חשוב בחייו, שהיא הכותל המערבי והלב הגדול של החברה שבה היא עובדת. אמא כזו היא מאמנת טבעית. אבל המשפט יכול להכתב להיפך – מאמנת היא אמא או אבא טבעיים.

משוב הסיכום הזה של המתאמן, בסופה של הדרך שעברנו, חידד לי משהו:
התחושה שהמתאמנים הם קצת ילדיי. שתפקידי להורות להם את הדרך. שלהם !
וכמו בהורות טובה, צריך להעריץ את הכשרונות הטבעיים-המולדים של ילדך ולעזור לו למצוא את דרכו שלו. דרך שסלולה באמונות שאולי לא תואמות לשלך, בהרפתקאות שאולי מפחידות אותך – אבל תפקידך לעודד כל הצלחה ואפילו כל חוסר-הצלחה (כי אני לא בטוח שיש כשלונות ממש) במהלך ההתפתחות שלו - ולבסוף לשחרר אותו להמשיך להגדיר את דרכו לבד, או עם בן/בת זוגו.

שנה טובה והתחלות נפלאות לכולנו!