- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4

בעוונותי (כן ירבו) החלטתי לפני כמה חודשים להפיץ את הפוסטים שאני כותב כאן לעוד פלטפורמה - על מנת להגדיל את קהל הקוראים שלי. סליחה.

כמו שאנחנו מכירים, אין ממש מערכות בלוגים מכובדות בארץ. העיתונים שמארחים אותנו לא השכילו להפיק כסף מהתכנים שאנחנו מספקים ולכן חזות הפלטפורמות והתחזוקה שלהם בהתאם... (כך לדוגמא לא עודכנו המלצות העורכים בדף הראשי מאז יולי ולא נמצא התכנת שיודע לחבר להם תמונות הנושא החם הוא "ראש השנה" )

אז גררתי את רגלי למחוזות נכר והצבתי דגל ב-דה-מארקר קפה (http://cafe.themarker.com/blog/616658/). פלטפורמה בהחלט עוד פחות ראויה ברמה הטכנית, ביחס לישראבלוג, אבל כמות הצפיות שם היתה עשרות מונים. לפחות לפי הסטטיסטיקה שהם רושמים...
דה-מארקר משתדלים לקדם תכנים שזכו ל"כוכבים"אבל מאידך אין בכלל יכולת להגיב ברמה של שירשור תגובות שבן אנוש יכול לגלול או להתייחס אליו. אבל זה מה שצה"ל נותן – אז לקחתי והתחלתי לרעות בשדות זרים במקביל.

עוד גבר שמנהל שתי מערכות יחסים במקביל ומנצל את העובדה שהקוראים שלי במשפחה הראשונה לא מכירים את השניה ולהיפך. כך יכולתי להעמיד פנים שאני בלעדי בכל מקום, וכי זוהי (ואני נשבע) אהבתי היחידה.

ובכל זאת שמרתי אמונים לאהבה הראשונה ודאגתי (ואולי מתוך נסיון לספק מוסריות למעשי) להפיץ את תורתי קודם לכן בישראבלוג ורק כעבור כמה ימים בפילגש – דה מארקר.

אולי זה הזמן להודות שלפולגמיה  יש נטיה להתדרדר ולא עבר זמן רב והצטרפתי למשפחה נוספת. כן, לא נעים, אבל כשגיליתי שכבר לא צריך להיות אישה כדי לכתוב ב-סלונה נטעתי את אוהלי גם אצלן. זו פלטפורמה שחיה מהתוכן ולכן החזות החתיכית בהתאם. אין כמעט תגובות או דיונים והרוב מסתפקים ב-לייק לפייסבוק.  חשוב להדגיש שמרבית הכותבות שם באות ממקום עסקי או אינטרסנטי אחר ופחות "חולקות" את ליבן באנונימיות, אבל סטיתי מהנושא.

וכמנהגי בימים, לאחר שחלקתי עם משפחתי בישראבלוג את מעלליי, חיכיתי כמה ימים, החלפתי את בגדיי ליתר ביטחון,  נפרדתי בנשיקה מהאשה ולחצתי על הלינק של דה-מארקר. ציפיתי לראות את כל ילדיי, שהשארתי שם, מופיעים בעמודה המרכזית – מברכים את פני.

להפתעתי גיליתי עמוד ריק ובמרכזו הודעת פינוי: התוכן הוסר מהאתר.

הייתי בטוח שהגעתי לבית הלא נכון. יצאתי, הסתכלתי טוב טוב על השלט בכניסה ונכנסתי שנית. אין אף אחד בבית! האשה ארזה את מטלטליה והסתלקה! שמא הבינה שמדובר באדם דו פרצופי שכמוני? לא סביר.

פניתי לרשויות, מבקש הסברים: אולי קרה משהו. האם יש צורך לחפש בבתי החולים בסביבה? בבתי העלמין – לא עלינו?!

קיבלתי תשובה לאקונית:
הסיבה שהכרטיס שלך עם התכנים נמחק הייתה פנייה מגוגל על ביצוע פעולות לא חוקיות דרכו באתרי הארץ. המחוייבות שלנו היא למחוק מייד לאחר דיווח שכזה. איני יודעת מה בדיוק ביצעת ואו העלית בכרטיס שגרם לזה, אך אין אנו יכולים להשאירו במצב זה.
תודה ושבוע טוב,
אפרת

אפרת, כנראה הממונה של המשטר בנושא נעדרים, היתה עניינית וקרירה.

"אבל מה עם המשפחה שלי? מה עם ילדיי?" – זעקתי.

שתיקה רועמת.

רייקנות.

גם במשטרים אפלים, לא לוקחים לאדם את יקיריו מבלי להסביר למה. לכל הפחות נותנים לו זמן קצוב להציג את עמדתו בפני כוהני הדת. לשלם שוחד או משהו...

והיות וכולכם מכירים את יוצאי חלציי, מי מהם פשע עד כדי שהעלה את חמתה של גוגל? גוגל!! השם שאסור אולי לאמר בקול רם. כי אם גוגל אמרה – אז ברור שאני ומשפחתי פושעים ואחת דיננו!

ומעבר לכך, התרגלנו כבר מפייסבוק, אמזון ובריוני אינטרנט נוספים שאפשר לחסום, למחוק, להשמיד ולאבד את חזותנו ורכושנו ברגע יחיד. בגחמה!

הרי כאן, הפטפורמה היא המחוקק, הרשות השופטת והתליין יחד. אין משפט. אפילו לא משפט שדה. אפילו לא משפט למראית עין!

תלייה וזהו.

ואנחנו – המשפחה האבלה, עומדים מנגד חסרי אונים ושותקים!

RIP

אופציה#1:

- אני משוכנעת שאלו השכנים. הם מנסים להעיף אותי כבר כמה שנים, כל פעם נזק אחר: פנצ'רים, אבנים לחלון ועכשיו זרקו סמרטוט בוער פנימה.

- נשמע לי הזוי. קשה לי להאמין שמישהו יצית לך את הדירה. אולי השארת כיריים או תנור דולקים?

היא פורצת בבכי.

- לא מספיק שהמשטרה חושבת שאני סנילית, גם אתה??

- לא... אני... התכוונתי אולי שכחת... אבל אני מאמין לך. ומה הנזק?

- הלך כל מה שהיה בבית! רהיטים, בגדים, ציורים של הילדים. הכל מפויח. אבל מה שקשה לי יותר מהכל זה לאבד את האלבומים שלי!

- אני מבין את הטראומה, אבל בואי נכניס דברים לפרופורציה – את בחיים! את צריכה להגיד תודה קודם כל שאת בריאה! לעזאזל כל הרכוש.

היא מתבוננת בי בגבות מורמות. המומה.

- אתה בכלל לא קולט! לא מעניין אותי הדברים שאבדו. אבל התמונות והציורים. אני מפחדת שאשכח חלק מהזכרונות, בעיקר את אבא שלי. אתה לא מבין איך אני מרגישה! כואב לי!

- אני דווקא כן קולט, אבל זה לא סוף העולם. אולי תעשי קצת ספורט, נסי לנקות את הראש?

היא מקמטת את הטישיו הרטוב לתוך כיסה, דוחפת את הכסא לאחור.

- חשבתי שאתה... אני לא יכולה להמשיך היום... סליחה.

אופציה#2:
- אני משוכנעת שאלו השכנים. הם מנסים להעיף אותי כבר כמה שנים, כל פעם נזק אחר: פנצ'רים, אבנים לחלון ועכשיו זרקו סמרטוט בוער פנימה.

- מזעזע! מה קרה?

- כמעט הכל נשרף ומה שלא שרוף לגמרי – מפויח.

- בטח קשה לך נורא!

- מילא הבית והדברים, אבל אלבומי התמונות, הציורים של הילדים. אני מפחדת שאיבדתי את הזכרונות הכי יקרים לי.

- אני רואה כמה כואב לך, וזה בסדר לכאוב. זה טבעי במצב כזה.

שתיקה ארוכה.

- אתה יודע, אני אופטימית מטבעי. אני אישן כמה לילות אצל אחותי ואחזור מחר לחפש אם נשאר משהו.

- ואוו. רעיון מעולה. אולי תמצאי חלק מהאלבומים.

- כן. ברוך השם אני שלמה וזה העיקר. המשפחה תעזור לי. יהיה בסדר.

- אני סומך עליך. את חזקה ואופטימית, כמו שאמרת.

- אתה יודע, התלבטתי אם לבוא היום. לא היה לי כוח לעשות אימון אבל כרגיל - אני יוצאת מפה עם אנרגיות. תודה!

- כאן רואים אותי מקבלת את ההסמכה לתואר. האישה שבוכה בשורה הראשונה זו אמא שלי.

היא מסבירה לי את הדף הראשון במצגת המצויירת שהכינה. השנה שם היא 2021. אבל היא מתארת הכל בלשון הווה. כשממחישים את העתיד  - המוח מכיר בו כמציאות אפשרית, ברת השגה. חסמים ופחדים מתמוססים ומפנים דרך לעשיה.
- למה היא בוכה?
- היא לא האמינה שיגיע הרגע הזה. קיוותה, אבל לא ממש חשבה שיש סיכוי שזה יקרה. אני שלא היתה לי בגרות...
- למה לא היתה לך בגרות?
- אין לי... כי יש לי בעיה עם האנגלית והמתמטיקה, עוד מהיסודי.
- אנחנו ב-2021. לא רק שיש לך בגרות. כבר סיימת את התואר בחינוך...
- אה... כן...חה חה חה...
- בואי נמשיך במצגת. מה רואים פה?
- כאן אני ובעלי בצלילה באילת. בעלי קיבל חופש שבוע מהעבודה שלו באלביט. אנחנו מאוד אוהבים את הים ולפני שנתיים, ב-2019, מצאנו זמן להוציא רשיון. זה היה אחרי שהוא קודם בעבודה להיות ראש צוות ומאז אנחנו מאוזנים כלכלית. יכולים לרשות לעצמנו. כאן רואים את הרכב החדש שלנו, עם הגגון הנפתח. אני אוהבת להרגיש את הרוח בנסיעה.
- איזה כיף! הציור ממש נראה אמיתי. אמרת שאת מוכשרת בציור אבל לא ידעתי עד כמה.
- תודה. אבל כמו שאתה רואה הפנים לא ממש דומות... השתדלתי להציג אותנו כמו שאנחנו מרגישים יותר מאיך שאנחנו באמת נראים.
- נמשיך?
- אוקי. אז כאן רואים אותי בשיעור אומנות, מול התלמידים ואני מדגימה להם איך בונים דמות בעזרת בובת מנקין.
- את משתלטת על הכיתה? מייצרת עניין?
- בטח. אני מדביקה בהתלהבות שלי. באהבה שלי לנושא, ליצירה. בצד פה זה תמונות שאני ציירתי בפחם והבאתי לכיתה להמחשה.
- לפני שאנחנו ממשיכים, ספרי לי קצת איך הצלחת להתגבר על המחסום של האנגלית.
- או-הו. אני עוד לא שם.
- אנחנו מדמיינים עתיד. תזכרי בתוכנית הפעולה שבנית ודמייני איך היא עבדה. בזכות האופטימיות והנחישות שלך...

היא עוצמת עיניים ומשעינה את ראשה לאחור. שואפת אויר וממשיכה כשעיניה עצומות:
- אוקי. כבר מהפגישה הראשונה עם המורה הפרטי לאנגלית הרגשתי את הבטחון שהוא מעניק לי. לא פחדתי לטעות. לדבר בהתחלה כמו מפגרת אבל ללמוד, לתקן ולהשתפר. עזר לי מאוד גם הספרים באנגלית שקראתי בכל התקופה הזו. התחלתי עם ספרי ילדים ובסוף הגעתי לאסימוב! זה היה ממש מספק לסיים 200 עמודים באנגלית!
- מעולה! אני מניח שאת גאה בעצמך. ואני מבין שאחרי כן השלמת את שלוש הבגרויות שהיו חסרות לך.
- כן. עם ההצלחה הגיע הבטחון שאני מסוגלת, ומשם הדרך לאקדמיה היתה פשוטה.
- ומי תמך בך בתקופה הזו. אני בטוח שהיו גם ירידות לצד ההצלחות.
- ברור. החבר שלי, כלומר בעלי תמך בי, עודד אותי ושמר עלי גם ברגעים שכמעט התייאשתי. זו היתה תקופה לא קלה ללמוד במכללה ביום ולקחת על עצמי בחנות את משמרות הערב ורוב השבתות. לסגור בהדרגה את החובות ולחזור לשליטה על ההוצאות מול ההכנסות.
- איך את מרגישה כשאת מסתכלת במצגת שהכנת?

היא ממהרת לנגב דמעה סוררת.
- מאוד מרגש. כי בראש שלי העתיד די מפחיד ומסובך, אבל כשאני מסתכלת על הציורים אני כמעט מרגישה כמו אלבום של משהו שכבר קרה! שהצלחתי להגשים הכל. זה מרגיש אמיתי, אפשרי. הבעיה שאני יוצאת מפה עם המון אדרנלין ואז למחרת החיים חוזרים... איך אני שומרת על המומנטום והאופטימיות?
- את פשוט פותחת את המצגת ומתבוננת בעתיד שאת מאחלת לעצמך. עדיף ביחד עם אנשים אחרים שמפרגנים לך ומאמינים בך. אין פה מדע בדיוני. יש לך את כל הכלים להתמודד. אני מאמין שאת מסוגלת! ואת?
- גם! אני רואה את השינוי שעברתי ואני לא אותו אדם שנכנס לכאן. עכשיו כשהחלום מולי אני לא אוותר בקלות!

בהרצאה שאני נותן, ששמה "לעשות שינוי", אני מנסה להעיר את הקהל בעזרת סימולצית עם מתנדב.
מטרת הסימולציה היא לתת לאנשים טעימה מהו אימון-אישי. על הדרך אני עומד על ההבדלים בין אימון, מנטורינג וטיפול (למשל פסיכולוגי). בהלצה אני מסביר שמנטור מראה לך איך צריך לדוג, מאמן מנסה ללמד אותך לדוג ופסיכולוג מנסה לברר למה אתה רוצה דג...
אנשים שבויים בתפיסה שאימון זה האקט האגרסיבי הזה שראו בטלוויזיה בתכנית של אלון גל. לכן חשובה לי ההדגמה: האימון נותן מקום לרצונות ולערכים של המתאמן. הם הבסיס להתפתחות שלו. את ה"אני מאמין" האישי שלי, כמאמן, אני משאיר בבית. נעול במרתף עם פלדלת עבה. זה לא פשוט, אבל הכרחי.
ובניגוד לאלון גל, אני ממש לא אומר לו להפסיק לעשן מיד, לעזוב את אשתו ולפתוח או לסגור עסק כושל. אני בעיקר מקשיב (כמו כרית) ומשקף (כמו מראה). אני גם מעלה רעיונות ומחשבות מנסיוני, שואל שאלות ומקשה - אבל המתאמן קובע מה נכון עבורו.

אני משתדל לעשות את הסימולציה בערך באמצע ההרצאה. הקהל מתעורר. בעיקר כשעל הבמה נמצא אחד/ת מהם. אני מעדיף מישהו/י דומיננטי/ת. מנהל בכיר או אדם עם חוש תיאטרלי.

אני מסכם עם מתנדב/ת, טרם ההרצאה, ובכדי שהאימון יהיה אמין ואיכותי, אני מספק רק את העלילה והדמות ולא טקסט מסודר. הקהל מקבל אימון אמיתי שלי עם הדמות - באימפרוויזציה. הדמות והסיפור פשוטים ומוכרים לכולם: 

את/ה הורה לנער מתבגר בן 17. מתחילת השנה הוא פעיל יותר ויותר כמדריך בתנועת הצופים ולאחרונה החל גם להתנדב פעמיים בשבוע ב-מד"א. הוא תלמיד טוב אבל בשל העומס בחייו הוא החליט, לפני כחודש, להקטין את שעות הלימוד בבית הספר ולרדת ל-3 יחידות במתמטיקה ובאנגלית.
אתם כהורים החרדים לעתידו נכנסתם למאבק קשה מולו: אתם לא מסכימים לפגיעה בלימודים, החרמתם לו את הנייד, ניסיתם להגביל אותו בהתנדבות ועוד. היחסים ביניכם התקררו והוא פסק לחלוק איתכם את מה שעובר עליו.

מכאן מתחיל האימון. המתנדב מספר את תחושותיו וההתלבטות שלו. גיליתי שככל כשהמתנדב מזדהה עם הדמות – האימון נוטה להתחמם ולהיות רציני. כשהוא/היא ממש לא מסכימים עם הדמות – האימון נוטה לפסים קומיים דרמתיים. וכשהמתנדב עצמו מבולבל בנושא – מתקבל אימון עמוק עם תובנות.
בעידן המודרני – קהל מסוגל לפנות למרצה קשב וריכוז של 40-45 דקות. גג. וגם זאת בתנאי שההרצאה אינטרקטיבית ומעניינת. הסימולציה נמשכת כ-5 דקות בלבד. קשה להדגים עקרון של אימון, שהוא תהליך מתמשך ועמוק, בכמה דקות. אבל אפשר להציג את הדינמיקה שלו. הישיבה הבלתי פורמלית. ההקשבה. השיקוף והנסיונות להציג זויות חדשות ולשאול שאלות:
לתמוך או לא לתמוך? תמיכה באופן בלתי מסוייג או לחילופין התנגדות בתוקף - מה יהיו ההשלכות? מבחינת הבטחון העצמי של הנער, מערכת היחסים ביניכם, אלו יכולות הוא יכול לפתח אם ימשיך, מהן הסכנות לעתיד שלו,  באלו תחומי חיים הוא עשוי להרוויח ובאלו עלול להפסיד ועוד.

הדיון עם הקהל בעקבות הסימולציה לרוב יוצא מגבולות הדגמת האימון ומתרכז בנושא האיפרוביזציה עצמו, שאינו המטרה. ולכן אני מנצל את הבמה להדגים באימון תובנה שנעלמה מהדיון בארץ: 

סובלנות. אין תשובה נכונה ושגויה. כל אדם זכאי לחיות לפי ערכיו, דעותיו ותפיסת עולמו. כל עוד הוא מכבד את האחר.