פסח הוא חג המאמנים, המטפלים, הפילוסופים ושאר ה"חופרים"...

הוא מספק אין-ספור הזדמנויות להראות לאדם את מצרים שלו וסיר הבשר, ומנגד את הארץ המובטחת עם הדבש ואת החלב – כמובן מבלי לדלג על המדבר והקשיים שיצוצו בדרך.
אבל במציאות במצרים יש גם מצריות ממש שוות, שלא ברור למה לעזוב מאחור (שלא לדבר על החופים של מדבר סיני) ובכניסה לארץ המובטחת מתברר ש-ביבי שולט שם...

אז אנחנו חוטאים למציאות, מפשטים אותה והופכים משהו מאוד מורכב לחד-מימדי, והכל על מנת להדגיש פואנטה ולהוציא "ואוו" מהמתאמן. "זה ממש נכון!" – הוא יאמר – "ברור לי מה לעשות!"
אבל החושך לא תמיד משלים את האור ולפעמים הם סתם מציקים האחד למשנהו, כמו זוג גורי חתולים משועממים.

האור לא רק מאמין שיהיה בסדר, הוא גם לוקח אחריות ועושה הכל שזה יקרה. הוא לא יעצור עד שהקרניים יגיעו ליעדם, ומבלי משים הוא ייתן השראה לרבים סביבו לקחת אחריות ולהאיר גם הם.

החושך לעולם לא ייקח אחריות! הוא לא אשם שאין לו את זה. כל השאר אשמים! והוא – רק קורבן של הנסיבות... הוא שואב כל פיסת אנרגיה בסביבתו, מעכל את קרני האור ובולע אותן ללא שובע.

- למה אתה לא מתקרב אלי ומאיר גם אצלי? זה ממש לא בסדר מצדך!

- אני מנסה, אבל אתה מתרחק שוב, או בולע כל אנרגיה שמגיע אליך! אולי תנסה להביא חום מבפנים. מתוכך?

- אתה לא חושב שהייתי רוצה?? אבל כולם חונקים אותי! אפילו אתה! בכלל,  אתה אור דיי חלש בסך הכל. מי אתה שתייעץ לי!

- אני לא טוב יותר. רק אופטימי יותר. מלא תקווה. תאמין שיהיה טוב ותעשה משהו בנידון.

- קל לך להגיד. לא עברת את מה שאני עברתי. אני מפחד! אתה יודע כמה דברים יכולים להתחרבש בשינוי?! יכעסו עלי, אני אאבד את המעמד שלי, אולי ארעב, יחשבו שאני חלש. אני לא יכול להרשות לעצמי!!

והם ממשיכים להתקיים, זה לצד זה בדיסהרמוניה מופלאה: האחד מנסה להגדיל את רעו והשני שומר שלא יגדל מדי. ועם השנים הגבולות מטשטשים ולא ברור עוד איפה מתחיל האחד ונגמר השני. מתמזגים בהדרגה ל-blur.

ואז מגיע איזה חכם תורן ומציע לאחד מהם לצאת ממצרים. נו באמת!

על מנת להבין למה נדרשו 40 שנה מהיציאה ממצרים, כעבדים, ועד ההגשמה בארץ ישראל, כעם חופשי, ולמה היה צריך לבלות את התקופה הזו במדבר, ולא למשל על חוף הים של עזה, צריך לחזור למצרים ולהתבונן בהמון העבדים שחצו זה עתה את ים סוף:
שבטים שונים ופרודים שלפני רגע היו עבדים לפרעה והם במנוסה. היו שם העבדים הבלונדיניים שחינכו את ילדיהם על ברכי מוסיקה מצרית קלאסית, העבדים שרקדו ריקודי בטן, העבדים הקשוחים והשעירים, השבט החם באהבתו אך גם במזגו, שבט מתנשא ורבים נוספים. אפילו שבט של כושים שחורים-שחורים, בני-יתרו, שהצטרפו לחבורה הצועדת באופטימיות זהירה.

קודם כל - על מנת לצאת מעבדות מחשבתית, הם נדרשים להכיר את נושאי העבדות שלהם: את המגבלות והחסמים, את ההרגלים והתבניות שמשעבדים אותם. אין להם כמעט חשיבה חופשית. הם רגילים לקבל הנחיות מה לעשות היום ומחר, מסמכות שמחליטה עבורם מה טוב ומה רע.

התהליך לצאת מעבדות אישית הוא ממש "קריעת ים סוף", על גבול הבלתי נתפס. אני משוכנע שרבים לא העזו לחצות את ים-סוף ונשארו בעבדות. זה יותר נוח, מרגיע ובטוח. יש לך את הפינה שלך בצל, המים יגיעו, גם אם במשורה, אבל יגיעו. למה לצאת להרפתקאה במדבר שורץ חיות הטרף? מה הסיכוי שהמסע יצלח? ממש לא בטוח! עדיף להשאר בשקט ליד סיר-הבשר. ולא משנה שמדברים סביבו בשפה זרה.

המבוגרים בהמון היוצא, הדור שרגיל לחשוב כעבדים, דואג לעוץ עצות לדור הצעיר: איך נכון להתנהג, מה אסור לעשות, איך אסור לחשוב וממה להזהר. בעיקר מהשלטון. צריך להזהר מפרעות, צריך להסתיר את הזהות ולהתנהג כולם. חוקים זה חוקים ומנהגים זו מסורת! כל שבט לעצמו. אסור להתערבב – "הם שלא משלנו.."

אבל המדבר הוא מקום שונה מכל מקום אחר: במדבר חייבים להיות יצירתיים מאוד. יש הרבה "אין": אין מים, אין אוכל, אין צל. יש חיות מפחידות. אין בטחון שתשרוד את היום.
לכן הדור שנולד במדבר מסגל לעצמו תכונות חדשות. שילוב של חשיבה יצירתית / השרדותית עם "קלקולים" שקיבל מהוריו העבדים לשעבר: נכון שהם כבר לא עבדים, יש להם חשיבה עצמית, אבל עדיין אינם משוחררים לחלוטין. דור שאינו משועבד למישהו, אלא להרגלי הקיימות שפיתח. הוא יבוז לבנית ארמונות החול של ילדיו בצקצוק שפתיים. לפעמים ירמוס את היצירה ברגליו ובעמדו על תלולית החול ינאם להם על חשיבות השכלה ראויה שתעזור להם בציד, בבישול ובזבח לאלוהים. לעבוד! לא לחלום!

עוד משהו קורה במדבר. הבלונדיניות מגלות את השעירים, הקלאסיים מתאהבים ברקדני הבטן והכושים מתחתנים עם ילדי המתנשאים. וכמובן שנוצרים מתחים "נוראיים": איזו מסורת ראויה לשימור, איזו משפחה חוגגת פסח "כהלכתו", ואיזה צד היה מציאה יותר טובה בחתונה?
לוקח להם עוד המון שנים להתבשל ולהתגבש. עוד דור שלם. וכמובן חייבים לתת קרדיט לדור השני: בזכותו, ורק בזכותו, יהיה לדור השלישי (נכדי העבדים) סיכוי לעמוד על שלו ולהיות פנוי לשאלות פילוסופיות: למה לי, מה טוב לי / לנו, מה המטרה שלי בחיים, איך אני יכול להגשים את עצמי.

היופי במדבר הוא הגודל. מרחבי אינסוף. הדור הטרי, הפילוסופי, פנוי לקבל פרופורציה על אפסותו בעולם: גרגר חול במדבר סיני שמשתרע מאופק לאופק. מצד שני - המרחב הזה גם מאפשר מקום לכולם. לכל הדיעות והאנשים והשונות. אפשר לרוץ עד ראש ההר הקרוב ולצרוח. זה לא מפריע לאף אחד. אפשר לצייר ולפסל בחול ובזרדים. זה מקסים, אבל באותה מידה נעלם ברוח הבאה. לא פרקטי? אז מה!
המדבר שקט והזמן בו עוצר מלכת. יש זמן לחשוב. שעות על שעות של "סתם" לחשוב. אין לחץ. עוד שעה, פחות שעה. עוד יום, פחות יום. כמו שאומרים הבדואים: באעאדן - אחר כך...

באינסוף הזמן הזה אפשר להתבונן החוצה ופנימה ולגבש מחשבות ותובנות עמוקות. ללא חיפזון. לבחון מי החברים שלך בשבט: מי מעיף לך תמיד אבק לעיניים כשהוא הולך ומי מנסה להגן עליך בגופו מסערת חול. ממי כדאי להתרחק וליד מי כדאי ללכת. ללמוד ממנו, ללמד אותו.
היום חם כמו תנור ומונע חיפזון והלילה קר בקיצוניות ודורש התכנסות למאהל המגונן. בקיצור המקום האידיאלי למי שמחפש להתפתח.

נדרשים לפחות שלושה דורות של נדודים במרחב המדברי על מנת להגיע לתחילת בשלות. מעבדות לחירות מחשבתית. ורק הדור שנולד שבע, נקי וחושב עצמאית, אל מול הארץ המובטחת, יכול להכיל את החלום של ארץ שדבש וחלב זמינים בה תמיד. חלום ולא פנטזיה. חלום שהוא בסיס לתוכנית פעולה. ותלוי רק בהגשמה העצמית שלו.

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא." (דברים,פרק ח' פסוק ב')
אחרי שתצאו מהמדבר - זכרו והעריכו את הדרך הקשה, הארוכה והמענה שהלכתם עד שמצאתם את מה שבליבכם.