- בתקופה האחרונה היא ממש מוציאה אותי מדעתי. כל ערב. כאילו מחפשת מה לעצבן אותי. דברים קטנים, אתה יודע, אבל מטריפים.

- תן לי דוגמא?

- לא משהו שנראה לי הגיוני עכשיו או אפילו למחרת כשאני חושב על זה, זה קצת מבייש לתת דוגמאות כי אני מגיב לא בפרופורציה - אבל היא מצליחה לגרום לי לצעוק ולהשתולל. זה לא אני.

- אז רוב הזמן כשאתם ביחד אתה מתעצבן או שלפעמים נחמד גם?

- אנחנו דווקא חברים די טובים ורוב הזמן נהנים ביחד. לא יודע מה זה.

- אולי אתה פשוט עייף בערב ורגיש בתגובה שלך? אחרי יום עבודה ארוך.

- אולי, אבל ההצקות האלו ממש מייצרות לי כאב בטן מרוב עצבים. לוקח לי יותר משעה לחזור לעצמי ולהרגע. לפעמים אנחנו לא מדברים עד הבוקר ולפעמים אני מרגיש צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי. כאילו אני לא ממש שולט בזה.

- מעניין... וזה כל ערב אתה אומר? גם בימים שאין לחץ בעבודה, או כשאתה חוזר מוקדם למשל?

- כמעט כל ערב. לא משנה מתי אני חוזר ואפילו אם היה יום מדהים בעבודה.

- תתאר לי את הכאב שאתה מרגיש.

- מין לחץ חזק בבטן העליונה על הסרעפת. מקשה לנשום לפעמים. מין עצבנות כזו.

- וזה לא קורה לך בעבודה, גם כשמישהו מעצבן אותך ממש?

- לא... לא ככה. כנראה משהו באיך שהיא מכניסה לי את זה.

- ואתה תמיד מרגיש צורך לצעוק עליה במצב הזה?

- כן. אני ממש לא מצליח להשתלט על עצמי. בא לי לפעמים לשבור משהו. לא עליה חס ושלום, אבל מין עצבנות ותיסכול בלתי נשלטים.

- וזה קורה אחרי ארוחת הערב או לפני?

- כשאני חושב על זה עכשיו – זה אחרי.

- תגיד: מה הסיכוי שזה הפוך? כלומר קודם מציקה לך הבטן ואז אתה מתעצבן?

- מה ??? אין מצב. אתה מנסה לסנגר עליה?

- לא, אני מנסה לבדוק אולי זה משהו שאתה עושה או אוכל רק בערב שעושה לך רע.  יש ימים שהיא איננה ועדיין אתה עצבני בערב?

- אמממ... האמת שבשלישי היא יצאה עם חברות בערב והתעצבנתי מול הטלוויזיה, כמעט שברתי את השלט. אבל זה היה בגלל החדשות.

- תראה, אני לא אומר שזו לא היא שמעצבנת אותך, פשוט נשמע מוזר שזה חוזר כל ערב – אפילו כשהיא אינה... יש לפעמים תופעות פיסיולוגיות שמשפיעות על הרגשות שלנו ואנחנו מנסים לפרש אותם כאילו היו תוצאה של משהו חיצוני ולא תמיד זה נכון.
למשל ידוע שחוסר שינה גורם לדכאון. תשאל מישהו שמנעו ממנו לישון כמה לילות למה הוא מדוכא והוא ייתן לך הסבר מנומק מה רע לו בחיים. לא בטוח שזה נכון, אבל ה"אני" הלוגי שלו תופס פיקוד ונותן הסבר מנומק לתחושה. ומי יודע מה היה קודם: התחושה הפיסיולוגית גורמת לנפשית או להיפך. ואולי שתיהן שלובות.
- מעניין. יש מצב שזה הלחמניות שאני טוחן בערב?

- בטח. אם אתה רגיש קצת לגלוטן למשל, ובעיקר בערב, יש סיכוי שאתה מפתח לחץ בקיבה כמה זמן אחרי הארוחה, ועצבנות היא תוצאה ידועה - עד שזה מתעכל. תחשוב שלפעמים תפוס לך שריר בכתף מהטניס מלפני כמה ימים והתחושה היא של סטרס בכל איזור הכתפיים. המוח מזהה את הסטרס ואז ה"אני" מסביר שזה הפרויקט המלחיץ בעבודה, או סיפור מצויין אחר, ככל שאתה יצירתי. כל מה שאני מציע זה להיות ער לתחושות גופניות ולברר האם הן משפיעה על ההרגשה.

- אז תכלס: אשתי גורמת לי לעצבנות או הלחמניות עם הביצה הקשה? או כמו שאומרים מה הביצה ומה התרנגולת? חחח.

- צודק. אולי בסוף תעבור לאכול עוף בערב...

כמה מאמרים מעניינים:

קולות הנפש, רפואה הוליסטית, פסיכיאטר, כאבי גב ונפש

הכיסא מולי עודו חם ואני ממהר לרשום הערות אחרונות במחברת, לפני שהתובנות יתמוגגו בלהט האימון הבא שיתחיל בעוד רבע שעה. הנייד רוטט על המדף.

- אני יודע שאתה פנוי. 10:30 עד 10:45. איך הזכרון שלי?

- מרשים. מה חדש?

- אני צריך עצה מחבר. מיני אימון אם יש לך כוח בהפסקה.

- בוא ננסה.

- ספרתי לך שבשנה האחרונה השכן החדש חונה בחנייה של אבא שלי מידי פעם. אבא מגיע עם הקניות והחניה חסומה. הוא מתקשר אלי שארד לטפל בייצור הזה. לא מעניין אותו אם אני עם לקוחות במשרד. החניה קודמת לכל.

- תזמין משטרה או פקח עיריה.

- עשיתי. לא עוזר. לטענתו הוא חונה רק "לכמה דקות" ועד שהם מגיעים, אם בכלל, ממילא הוא זז לקצה הרחוב. הוא משתמש בחניה כל יום כשאבא שלי לא בבית. ובתור פנסיונר אבא, שיהיה בריא, תמיד חוזר כשהחניה תפוסה. הבעיה שזה החריף: התחלתי לקפוץ לחלון כשאני שומע רכב חונה מתחת לבנין. מחכה לרכב של השכן – יורד בריצה ועוצר אותו בצעקות. אבל לרוב אלו סתם מכוניות אחרות בשכונה, בחניות הסמוכות. אני לא יכול לעבוד כמו שצריך. אני יושב דרוך כל הזמן.

- ממש מעצבן. אתה בטח לא מרוכז בעבודה. בסטרס כל הזמן.

- ממש ככה. אבל אתמול שמתי לב שגם הילדים "נדבקו ממני". כשהם בבית הם התחילו לקפוץ מהכורסא ולרוץ לחלון אם נשמע להם שמישהו מתקרב לחניה של סבא. גם הם דרוכים. מטורף, לא? אז לא רק שאין לי פתרון - יצרתי בעיה לכל המשפחה בהתנהגות שלי.

- למה אתה לוקח אחריות על הבעיה של אבא שלך? אני זוכר אותו מטיולי השטח – הוא עדיין חזק, בלי עין רעה. למה הוא לא מטפל בשכן בעצמו?

- לא נעים לו. אמא מכירה את אח שלו. ברור שלי שזה אחריות שלו אבל אני מחפש פתרון המון זמן ולא מוצא וזה ממש מתסכל. חשבתי אפילו להציע לאבא לעבור דירה, וזה פתרון טפשי כי לשנינו נוח שהוא גר מעלי.

- ומה יקרה אם לא? אם לא תחפש פתרון.

- מה??

- אנחנו מכירים כבר שלושים ומשהו שנה. נכון? תמיד כשצריך להרים איזה פרויקט – פונים אליך. אתה דוחף ועוקר הרים ומקים צוותים עד שהכל מנגן מושלם. זה אתה.

- נכון.

- אתה "פותר בעיות" באופי שלך. רואה בעיה ומייצר פתרון. מקרשים או מבטון אבל תוך כמה דקות הכל עובד. ומה הכי קשה ל"problem solver"? לעזוב בעיה לא פתורה.

- אתה מציע לי לעזוב את הבעיה הזו? מה ההגיון? מה זה נותן?

- אני מציע, ולא רק לגבי הבעיה הנוכחית, להפנים שלפעמים יש בעיות שאין להן פתרון. לפחות במסכת הערכים שלך או בסדרי העדיפות שלך. הרי יכולת להקדיש לזה כמה חודשים בבית משפט ולהתעסק רק בזה עד שזה ייפתר, או לחילופין יכולת לפנצ'ר או להצית לו את הרכב. אבל זה לא אתה. לא תחייה עם עצמך אם תשתמש באלימות. וגם יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבטל את זמנך על איזה דביל.

- בהחלט. בעיקר שהשכן לא ממש בריא בנפשו. אמא אומרת שהוא על כדורים המון שנים. אז להתעמר בו כפתרון לנושא – לא בא בחשבון.

- אז קח את החמלה הזו ונניח שאחרי חודשים של צעקות, אולי זה מה שהוא מסוגל לעשות. השתפר המצב מאז שהתחלת להעיר לו?

- נראה לי שקצת. עכשיו הוא רק פורק את הקניות או הדברים שהוא מביא הביתה ולא חונה יותר מחצי שעה.

- יופי. אז הוא מתאמץ. זה משהו. ובצד שלכם - במקום חוש השמיעה שפיתחתם, שאתם שומעים רכב שחונה בקצה הרחוב, אולי אפשר להחליט לשים מוסיקה במשרד או בבית? להתרגל לחזור לשגרה. דמיין שהושמעה צפירת הרגעה.

- קשה.

- אני מבין שקשה, אבל תכלס יש פה שינוי דפוס יותר כללי שאני מקווה שתאמץ: "לא כל בעיה חייבים לפתור".

- המממ... זרקת פצצה ואני יודע שנגמר הזמן...

- כן... שחרר. תחשוב אם אתה יכול להשיג שקט נפשי בלי לפתור את הבעיה הפעם.

- תודה יא אח. מרגיש שירדה לי אבן מהלב.

- היית אומר שאתה אבא מחבק? מראה חום?

- אמממ... לא. אצלנו זה לא ממש מקובל.

- אבא שלך היה מחבק אותך בילדות? אמא שלך?

- שניהם לא ממש. אתה צריך להבין - זה היה חינוך קומוניסטי. כולם צריכים להיות חזקים וקשוחים. חום מחליש, ביקורת מחזקת.

- ואתה מסכים עם זה?

- ממש לא! שם כולם התנהגו ככה אז זה נראה טבעי. אבל כשעליתי לארץ ראיתי הורים של חברים חמים ומחזקים והבנתי שזה לא מוצלח. אבל זה הרגל שקשה להתנתק ממנו.

- ומה לגבי הביקורתיות? אתה חושב שאתה מעביר הרבה ביקורת על הילדים? אולי גם על אשתך?

- כן. על כולם. אבל בעיקר על עצמי...

- אתה יודע שזה מאוד אופייני? אנשים שהתרגלו בילדות לקבל ביקורת רבה מההורים – לוקחים את התפקיד הזה בהתבגרותם וממשיכים בביקורת עצמית הרסנית ונוקבת.

- אבל ביקורת היא גם טובה. היא עוזרת לנו ללמוד מהשגיאות ולהשתפר.

- ברור. השאלה איך היא נאמרת ואיך היא מתקבלת. להורים יש כוח עצום לבנות ולהרוס במחי-יד. לפעמים במבט – בלי להכביר במילים. אז אם אתה עושה טעות ואני אגיב במילים, או במבט - "איזה טיפש" או "מה עשית?" - הרי שאין פה שום ביקורת בונה. מה למדת לשפר לפעם הבאה?

- נכון. אבל הורה אחראי להזהיר את הילד מטעויות.

- בהחלט. אבל אין טעם להדגיש כשלון שהילד כבר מודע לו ולהחליש את הבטחון העצמי שלו יותר. ומה לגבי החלק השני של המשוואה – כלומר לתת חיזוקים על הצלחות?

- אני נותן קומפלימנטים רק אם עושים משהו יוצא מהכלל. לא כל דבר קטן. אחרת זה סתם.

- סתם מה? סתם מחזק אותם?

- גורם להם להיות מפונקים.

- ברור שחיזוק צריך להיות בפרופורציה למעשה, אבל גם ביקורת באותה מידה. אתה אומר להם כל פעם כשאתה גאה בהם?

- לא. אני מניח שאני לא מחלק מספיק קומפלימנטים.

- אז אולי נתרגל קצת לתת מחמאות: שאל "איך הלך בלימודים" ותחפש סיבה להגיד "כל הכבוד", "ממש יפה", ואולי גם בטעות יצא לך "אני גאה בך"...

- חחח... בטעות, כן...

- ממש כל יום לפחות משהו אחד. למישהו – לילדים או אולי לאישתך. אני מבטיח לך שהפידבק שתקבל, בצורה של חיוך מאושר או גֵו זקוף יותר – יתנו לך מוטיבציה להמשיך בתבנית החדשה.

- פשש... לא קל. אבל אני מבטיח לנסות.

- ומה לגבי מגע פיסי - היית רוצה לחבק את הילדים שלך לפעמים?

- נראה לי שכן. אבל הילדים כבר רגילים שאני ככה. הם לא יבינו אם פתאום אחבק אותם. זה יהיה מוזר לכולם. תשמע, לפעמים אני מחבק – למשל כשהם חזרו עם סבתא מחו"ל.

- איזה סוג חיבוק זה?

- מה זה איזה? חיבוק.

- זה חיבוק חם, או כזה קצרצ'יק כמו של קולגות?

- השני...

- היית נהנה מחיבוק ארוך וחם? חיבוק אוהב כזה?

- נראה לי שכן, אבל אני לא יודע איך...

- בוא נתחיל מכל פעם שאתה חוזר מהעבודה: חיבוק לבת וחיבוק לבן. אבל תספור בלב לפחות 3 שניות לפני שאתה משחרר. וחיבוק הכי רחב שאתה יכול להקיף. אתה חושב שאתה מסוגל?

- כן. אני אשתדל. כי באמת הייתי רוצה להיות קרוב יותר אליהם.

- אבל חיבוק גדול. כמו דוב.

- אבל אני דוב רוסי...

- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

- גם את המטלה הזו שלחת לי שעה לפי האימון. שכחת מזה?

- ממש לא. הייתי צריכה שזה יתבשל אצלי לפני שאני שולחת. דיברנו על הדחיינות שלי...

- אבל את אחת הנשים הפחות עצלניות שאני מכיר. אז הדחיינות לא נובעת משם. מאיפה זה נובע לדעתך?

- אני ממש לא יודעת. אני מוצאת את עצמי בוהה בטלויזיה או מתחילה משימה קלה יותר ודוחה את זו החשובה למצב שארגיש מוכנה יותר. סתם דחיינית מלידה אולי.

- חחח... אני לא חושב. בסופו של דבר שלחת מסמך ממש מושקע ומעמיק.

- כן. נכנסתי ל-ZONE כמו שאומרים והכל שטף החוצה.

- ואת מרוצה מהתוצאה?

- תראה, אם היו לי עוד כמה שעות הייתי משפצרת עוד. מסדרת קצת את הכותרות וכזה.

- ואז זה היה מושלם?

- כמעט. אני יודעת שאני פרפקציוניסטית. לא צריך לרמוז לי. יש משהו יפה בעבודה מושלמת, אתה לא חושב?

- בהחלט. לדעתי זה מתחבר גם לחוש האסטטיקה המפותח שלך: לעיצוב הבית שלך, לתכשיטים שאת עושה, לאהבה שלך לנופים וטיולים.

- אני מסכימה. זה מתחבר טוב שלמות ויופי.

- אבל נראה לי שזו גם הסיבה לדחיינות. במקרה שלך, את נוטה לדחות את המשימות היותר מורכבות בגלל פרפקציוניזם. אני לא בטוח אם זה בגלל שאת מפחדת להכשל או בגלל שאת דואגת שאין לך את הכלים לביצוע מושלם – אז את פשוט דוחה אותן.

- אולי שניהם... לא חשבתי על זה ככה...

- אז את מעדיפה לעשות קודם את המשימות הפשוטות, והפחות חשובות, שיצאו מושלמות ולא מסיימת את המשימות החשובות - כמו השיפוץ במטבח שנמשך שנתיים. לא?

- יש מצב. למרות שחשבתי שאני לא מסיימת את השיפוץ כי קשה לי למצוא את כל המרכיבים שרציתי. אבל תכלס כנראה שלא הצלחתי לדמיין את המטבח המושלם. אבל בכל מקרה – אני לא יכולה לשנות את הפרפקציוניזם שלי, אז מה זה משנה?

- מי אמר שלא? זה לא יהיה קל, אני בטוח. אבל אם תתרגלי מספיק פעמים – תגלי שזה משתנה בהדרגה. נראה לי שבמקרה שלך, אם תמצאי את היופי שבחוסר השלמות – יהיה לך יותר קל.

- אבל איך ריצוף עקום או עבודה מרושלת יכולה להיות אסטטית?

- יכולה. תני לי דוגמא למשהו שעשית שלא היה מושלם אבל מצאת בו יופי. לאו דווקא ויזואלי.

- אממ... לפני שבועיים הבן שלי קנה שידה וביקש שנרכיב יחד, כי הוא יודע שיש לי ידיים יותר טובות מאשר לאבא שלו. כמובן שהיו חסרים מלאאא חלקים בקיט. הוא אילתר ברגים ישנים מהמגירה, הוסיף אלכסון מקרש שהיה לנו במחסן – בכדי שהיא לא תתנדנד, ובכדי להסתיר את החריצים בעץ הוא שם שתי שכבות לכה כהה. בקיצור – יצא זוועה! גועל נפש סיני אמיתי. אבל מה: הוא היה כל כך גאה בעצמו, יחסית למוצר שהוא קנה יצא ממש מרשים, והיה כל כך כיף לעבוד ביחד -  אז כשהסתכלתי על זה אחרי שהוא העמיס את כל ספרי הלימוד שלו והמדפסת, לא יכולתי שלא להתרגש.

- מקסים. כלומר השלמות לא היתה בחיצוניות אלא במה שזה ייצג עבורכם.

- בדיוק. זו היתה מעין יצירת אומנות שלנו.

- על זה אני מדבר: להתרגל למצוא יופי במשהו לא מושלם. למשל להנות מ"לשחרר" את הליטוש האחרון ואת זה שאחריו. להשאיר פינה לא שלמה בכוונה ולהנות ממנה. וככל שתכריחי חוסר שלמות, תגיעי לאיזון: תוכלי להשתמש בפרפקציוניזם כשהיא נדרשת, בלי שהיא תשאר גם כ-חסם מכשיל במקרים אחרים.

- הבנתי. להנות מהאסטטיקה של הגמישות שלי.

- בדיוק! אהבתי.

"ברגע שגילית איזו מכפות הרגליים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת רק הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד." (פו הדב)

במשוב סיום האימון שקיבלתי לאחרונה, סיכם המתאמן וציין שהוא יצא בעיקר עם "חווית אבהות מתקנת".
לדבריו - התמיכה ללא תנאי, התחושה שראיתי אותו והתפעלתי ממנו, לפעמים דחפתי אותו ולעיתים תמכתי כשהיה חלש – גרמו לו להרגיש הורות ובעיקר סוג של אבהות שלא חווה מעולם.
הוא הרגיש שיחסיו עם אביו היו ועודם לקיחה במסווה של נתינה ודרישה מתמדת להתנהגות מסויימת בתמורה לתמיכה האבהית. תחושת ה"התכווצות" בכל מפגש ביניהם, הביקורת על כל בחירה והחלטה שלקח, התחושה המתמדת של היותו אכזבה בעיני אביו, חוסר הפירגון על החלומות שאחריהם הוא מנסה לרדוף ובעיקר חוסר הנכונות לראות את העולם מבעד לעיניו שלו. רק עולם אחד היה נכון וראוי. "ההקטנה" התמידית הזו הדהדה מול האימון התומך והבונה.

זו לא הפעם הראשונה שמגיעים אלי מתאמן או מתאמנת כשנושא האימון הוא פרנסה או עסקים. שנינו מצפים לאימון קצר ומפוקס ומוצאים את עצמנו מפליגים למסע שבמרכזו חסמים אישיים של יחסי זוגיות או הורות.

זבוב על הקיר היה מגחך (לא בטוח שזבובים מסוגלים...) למראה שני גברים מקריחים, בני אותו גיל לערך, שאחד מהם טוען לאבהות על משנהו – אבל זו היתה התחושה בחדר הקטן שלי. וזו אינה תחושת התנשאות. זוהי – כמו שהגדיר המתאמן – "סוג של בית יתומים למבוגרים שהילד הקטן עדיין מפוחד בתוכם וחייב את אישורו של אבא-פנימי" בתחילת האימון,  ומתפתח ל"מבוגר בתוך גוף של מבוגר" בסופה.

כולנו נולדים עם תכונות ויכולות יחודיות ומדהימות, שאנחנו בוחרים להדחיק או להעצים במהלך חיינו. נזכרתי באותו הרגע במתאמנת שלי שאחרי שדרשנו ודרשנו בכשרונותיה הגדרנו אותם פשוט כ"אמא". מאז שהיתה ילדה – היא נהגה להיות האמא של כולם: של אחיה ואחיותיה - הגדולים והקטנים, של החברים והחברות שלה, של הקולגות בעבודה. תמיד זמינה להקשיב, לתת מילה טובה, לעודד, לחזק, להעצים, לחבק, לדמוע ביחד ומעל הכל – להכיל. אמא בנשמתה.
ובאופן טבעי התפתחה לתפקיד מנהלת כוח אדם. מהסוג הטוב. זה שרווחת העובדים לנגד עיניה, שמכירה כל פרט חשוב בחייו, שהיא הכותל המערבי והלב הגדול של החברה שבה היא עובדת. אמא כזו היא מאמנת טבעית. אבל המשפט יכול להכתב להיפך – מאמנת היא אמא או אבא טבעיים.

משוב הסיכום הזה של המתאמן, בסופה של הדרך שעברנו, חידד לי משהו:
התחושה שהמתאמנים הם קצת ילדיי. שתפקידי להורות להם את הדרך. שלהם !
וכמו בהורות טובה, צריך להעריץ את הכשרונות הטבעיים-המולדים של ילדך ולעזור לו למצוא את דרכו שלו. דרך שסלולה באמונות שאולי לא תואמות לשלך, בהרפתקאות שאולי מפחידות אותך – אבל תפקידך לעודד כל הצלחה ואפילו כל חוסר-הצלחה (כי אני לא בטוח שיש כשלונות ממש) במהלך ההתפתחות שלו - ולבסוף לשחרר אותו להמשיך להגדיר את דרכו לבד, או עם בן/בת זוגו.

שנה טובה והתחלות נפלאות לכולנו!

- אז איך היה השבוע?

- בסדר.

- יש לך את זה ביותר מילים? או שאתה מתכוון במילה-אחת "בסדר", בשתי מילים "לא-בסדר"?

- חחח. לא... היה שבוע עמוס מאוד.

- אני מרשה לעצמי לתרגם, לפי הבעת הפנים שלך, "לא התקדמתי ולא דיברתי עם הבוס". צדקתי?

- בול. אבל באמת - פשוט לא הספקתי לנשום.

- אתה רוצה להגיד שלא מצאת בכל השבוע חצי שעה לשבת עם הבוס שלך על נושא התפקיד? אני לא מעביר ביקורת אלא באמת רוצה להבין.

- היתה לנו בעיה בקו הייצור והייתי חייב לפתור אותה. כל יום עבדתי עד 8-9 בערב.

- צהרים אכלת? הפסקות עשית?

- ממש לא. חטפתי פה ושם איזה משהו מהמטבחון תוך כדי ריצה.

- והבוס? נשאר גם הוא עד 9? יצא לכם לדבר?

- הוא נשאר, אבל עסוק בנושאים אחרים. יצא לנו לדבר רק בנושא הבעיות בקו.

- זוכר שהיתה לנו אותה שיחה באימון הקודם? ומה סיכמנו?

- אני זוכר בדיוק. אמרנו שלא שאין זמן, זה עניין של סדרי עדיפויות ואני חייב לשים את עצמי במקום ראשון, לפני העבודה.

- נכון. ומה קרה?

- אני לא יודע. אתה אשם! אני יוצא מפה כל שבוע עם המון אדרנלין. זורח מאופטימיות עד שאני הולך לישון. בבוקר אני קם ליום חדש ופוגש את החיים בדרך למשרד. בעבודה מתנפלים עלי עם כל הבעיות ואני שוכח את כל המוטיבציה שפמפמת לי...

- אז אני מתנצל אם אני דוחף אותך לעשות מה שלא רצית.

- ממש לא. זה בהחלט מה שאני רוצה וחייב לעשות. פשוט חוזר לתבנית שאני רגיל. שוקע בעבודה עד צוואר.

- אני רואה שזה חשוב לך להצטיין שם.

- ברור. אני מפחד על המקום שלי.

- מה יש לך לפחד? הבנתי שאתה מחזיק שם את כל המחלקה למעשה.

- כן, אבל לך תדע...

- חשוב לא לעשות דברים מתוך תחושת פחד. זו תחושה מאבנת.

- נכון. אבל אני אמיץ ונחוש בערך עד למחרת האימון...

- אז אולי אתה לא באמת רוצה...

- אני יודע שזה ה-comfort zone שלי. שנוח לי להשאר במצב סטטי. אבל הנישואין שלי לא יחזיקו עוד הרבה לילות מחוץ לבית. אני חייב לעשות משהו. אין לי ברירה.

- אני יודע. אבל אתה חייב להשתחרר מהפחד ולא לעבוד לפיו.  

- אנחנו גם חברים טובים, אני והבוס. לא נעים לי גם ללחוץ אותו.

- אתה יודע מה הבעיה שלי עם מתאמנים אינטלגנטיים?

- מה?

- שיש להם תירוצים לוגיים נפלאים. שאין לי תשובות לגביהם. הרי אתה המומחה בחייך ותמיד תוכל למצוא סיבה נוספת "למה לא"...

- חחח... נכון.

- אתה צריך לעשות, לא בגלל שאני מלהיב אותך, אלא בגלל שזה חשוב לך!

- צודק. אני אדבר איתו לקראת סוף השבוע.

- מה רע מחר?

- מפחיד... תבוא איתי לתת השראה?

- ...אבל אמרתי לך שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי.

- יש לי תחושה שתכלס את מפחדת אפילו לדמיין "מה יכול להיות". יותר נוח להשאר איפה שאת.

- אבל אני באמת לא מצליחה לדמיין עתיד אחר.

- שאלה פשוטה: היית רוצה להפגש עוד 5 שנים ולהיות באותו מצב? גומרת את חודש בקושי. לבד?

- ברור שלא.
- אז נניח שאין לך מגבלות כספיות, אין אקס או ילדים – אין מגבלות. רואה את התיק שם בפינת החדר? הוא מלא במזומנים בשבילך... בקיצור, את מסודרת. מה היית רוצה לעשות עם עצמך?

- קודם כל תראה לי את התיק... חחח... קשה לי לחשוב ככה. כל רעיון שקופץ לי אני ישר פוסלת: אי אפשר להתפרנס מזה, אני לא טובה בזה, לא יקבלו אותי בלי תואר וכולי.

- אז את ממציאה מסביב "קירות" של מה יפריע או מה יכול להתקלקל...
לכן אמרתי – שחררי את כל המגבלות! הכל אפשרי. ואני מבטיח שאחר כך נחשוב על הבעיות ואיך לפתור אותן. דמייני שאנחנו בעתיד. בעוד 5 שנים נניח. איפה את? מה את עושה?

- אוקי. אני חושבת שהייתי רוצה לעשות משהו שעוזר לאנשים. אולי דומה למה שאתה עושה. אני חושבת שאני טובה עם אנשים, למשל לסייע לאמהות חד הוריות כמוני ולהסביר להם את כל מה שלמדתי בדרך הקשה בעשר השנים האחרונות: אין להעמד על הרגליים, איך לקבל מה שמגיע להן מהרשויות, לתמוך בילדים שלהן תוך כדי עבודה עובדת ועוד הרבה.

- נהדר, ומה בתחומי חיים אחרים, איפה את בזוגיות למשל?

- הייתי שמחה להכיר מישהו. שיקבל אותי כמו שאני. שיראה כמה אני מוכשרת. שיכבד אותי... לשם שינוי.

- צעיר, מבוגר? שרירי, חנון? איך הוא אמור להיות?

- חתיך לא יזיק, אבל מספיק שיראה סביר. יותר חשוב לי שיהיה חבר טוב. חסר לי חבר טוב. לא יודעת אם נגור יחד. נראה.

- מצחיק, לא?

- ...מה מצחיק? ...שהוא לא חתיך?

- לא... שהתחלנו מהאמירה שלך שאין לך מושג מה את רוצה לעשות והצגת לי הרגע חזון סדור. הרבה יותר מדויק מהרבה משפטי חזון שאני מקבל אחרי סדרת אימונים שלמה... מוזר, לא?

- כן... טוב, אבל זה רק בגלל שהנחנו שאין מגבלות. זה לא אמיתי.

- עכשיו בואי נחזיר אותן בשלבים: הראשונה – נחזיר את הכסף.

- אז ברור שאני לא יכולה להרשות לעצמי. צריך ללכת ללמוד, מי יהיה עם הילדים? ואיך...

- רגע. אין ילדים עדיין. רק מגבלת כסף. תמשיכי...

- אז מאיפה אביא כסף ללמוד - נניח תואר בעבודה סוציאלית?

- מלגות לאמהות חד הוריות של נעמ"ת, קרן קציר רש"י, משרד התמ"ת, יוצאי רומניה – יש לא מעט. אני אשלח לך רשימה, ותחפשי עוד בעצמך. אם נתאמץ נמצא מימון לרוב התואר. הלאה. בואי נחזיר את הילדים למשוואה. איך אפשר להסתדר?

- אי אפשר. איפה אמצא מישהו שישאר איתם. זה יעלה עוד כסף.

- אין חברות? משפחה שיכולים לעזור ל-3 ימים בשבוע שאת לומדת?

- אולי סבתא ואיזו חברה לכמה ימים, אבל... אני מפחדת. אני לא צעירה ולא  ישבתי על התחת מאז התיכון. ומה אם אכשל? סתם  זרקתי זמן וכסף.

- מפחיד אותי.

- אני רוצה להזכיר לך תקופה אחרת שהיית תקועה ופחדת לשנות, עד שהחלטת לצאת לדרך חדשה. מנחשת?

- כן... כשהעפתי את האקס המנוול מהבית !

- בדיוק. לפני כן לא ידעת שאת כל כך חזקה, נכון?

- נכון. לא הייתי מאמינה שאצליח להסתדר לבד.

- אז מה זה השלב הזה? קטן עליך !

- ברור ! זה כלום לעומת הבלאגן ההוא. אחלה. מתי מתחילים להכין תוכנית פעולה מפורטת?

- אז איך היה השבוע שלך?

- בסדר. אתה יודע. עבודה, בחורות. רגיל.

- מה זה רגיל? הכרת מישהי מעניינת? ניסית לצאת קצת מהתבנית של הבחורות ללילה אחד? לפתח שיחה ולהכיר. משהו ממה שדיברנו...?

- לא ממש. שמע. כיף לי להכיר כל ערב מישהי ואני מאוד נהנה מהסקס. אפילו טוב בזה. אתה יודע שאני יכול להמשיך כל הלילה...

- זה כבר הבנתי. אז מה הטעם בחפירות שלנו כאן אם אתה לא מתכוון לעשות שינוי?

- אני חושב שאתה לא מבין את גודל השינוי שנדרש... אולי אני עוד לא בשל.

- שמע, אם טוב לך ככה – אני מפגן.

- לא טוב לי אבל "פה זה פה".

- מה הכוונה?

- לפני כמה חודשים אני מגיע לבית של חברים. מפה לשם, באמצע הלילה אני מתעורר מסטול לגמרי ורואה שהלחץ על הבטן שלי - זה איזו בלונדה ערומה ששוכבת עלי, ישנה. הרגליים שלי על השולחן קפה, אבל אני מבין שמה שמעיר אותי זה האנחות של החבר הכי טוב שלי על הכורסא ליד. הוא באאוט לגמרי ואיזה מישהו מבצע בו מין אורלי. זה כל מה שאני זוכר מהאורגיה הזו. למחרת, כשאני מספר לו שזה היה פה של גבר הוא מגחך ואומר: "עזוב – פֶּה זה פֶּה". מאז זה נהיה אצלנו ביטוי כזה שאומר – לא נורא, היה נחמד.

- הבנתי. אז נחמד לך בחיים.

- שמע, איתך אני מרשה לעצמי להיות די כן. יחסית... לא באמת טוב לי. אם אבא שלי היה יודע מה אני עושה הוא היה מעיף אותי מהבית.

- לפי מה שסיפרת לי עליו הוא אבא אוהב. למה אתה חושב שהיה מגיב ככה?

- הוא שמרן. אמרתי לך שהוא מסורתי. אורגיות וסמים זה לא ה"כוס תה" שלו, בלשון המעטה.

- אוקי. אז אתה לא מספר לו. עם מי אתה חולק?

- רק עם חברים. למשפחה שלי אין מושג – הם לא יבינו את הצורך שלי. אם היו יודעים היו מנתקים איתי קשר.

- נראה לי קצת קיצוני. אתה בטוח?

- תאמין לי.

- תרשה לי לשאול משהו, לא בביקורתיות אלא בשיקוף הדברים שלך: למה חשוב לך להשוויץ בכיבושים שלך? לספר עם כמה נשים שכבת בכל לילה, לפרט כל פעם על האורגיות.

- אני מניח שזה הדרך שלי להבין לאיזה סוג אני נמשך.

- מה הכוונה סוג? אתם הרי לא מדברים כמעט לפי מה שאתה מספר.

- על זה בדיוק רציתי לדבר איתך היום... אמממ... תראה אני מרגיש שכאן אני יכול להגיד הכל. בלי שיפוטיות.

- תודה. בהחלט.

- אז זהו ש... זוכר את כל הבחורות שסיפרתי לך עליהן?

- בערך... אתה רוצה להגיד שהמצאת את הכל?

- אה, לא ממש לא! הכל אמת... כמעט... הכל היה באמת, רק הן לא היו נשים...

שתיקה. אני מעכל ואצלו הקפצנות הרגילה הופכת לנינוחות מדהימה. מחייך באופן מבוייש אבל בטוח.

- ואוו. זה היה כיף להגיד את זה. זה הסוג שאני באמת רוצה להכיר. גבר שיאהב אותי עם כל הדפיקויות שלי. ואין כזה. כולם מחפשים סקס לערב אחד.

- תודה שאתה חולק איתי. אני מרגיש שעכשיו אפשר להתחיל לעבוד באמת. בוא נחשוב איזה גברים היית רוצה להכיר.

- ואתה יודע מה הכי מעצבן באלו הנחמדים?

- מה?

- מתנהגים כמו הומואים! אני אומר להם: תהיו גברים!

חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4