בעוונותי (כן ירבו) החלטתי לפני כמה
חודשים להפיץ את הפוסטים שאני כותב כאן לעוד פלטפורמה - על מנת להגדיל את קהל
הקוראים שלי. סליחה.
כמו שאנחנו מכירים, אין ממש מערכות
בלוגים מכובדות בארץ. העיתונים שמארחים אותנו לא השכילו להפיק כסף מהתכנים שאנחנו
מספקים ולכן חזות הפלטפורמות והתחזוקה שלהם בהתאם... (כך לדוגמא לא עודכנו המלצות
העורכים בדף הראשי מאז יולי ולא נמצא התכנת שיודע לחבר להם תמונות הנושא החם הוא "ראש השנה" 
)
אז גררתי את רגלי למחוזות נכר והצבתי
דגל ב-דה-מארקר קפה (http://cafe.themarker.com/blog/616658/). פלטפורמה בהחלט עוד פחות
ראויה ברמה הטכנית, ביחס לישראבלוג, אבל כמות הצפיות שם היתה עשרות מונים. לפחות
לפי הסטטיסטיקה שהם רושמים...
דה-מארקר משתדלים לקדם תכנים שזכו ל"כוכבים"אבל מאידך אין בכלל יכולת
להגיב ברמה של שירשור תגובות שבן אנוש יכול לגלול או להתייחס אליו. אבל זה מה
שצה"ל נותן – אז לקחתי והתחלתי לרעות בשדות זרים במקביל.
עוד גבר שמנהל שתי מערכות יחסים
במקביל ומנצל את העובדה שהקוראים שלי במשפחה הראשונה לא מכירים את השניה ולהיפך.
כך יכולתי להעמיד פנים שאני בלעדי בכל מקום, וכי זוהי (ואני נשבע) אהבתי היחידה.
ובכל זאת שמרתי אמונים לאהבה הראשונה
ודאגתי (ואולי מתוך נסיון לספק מוסריות למעשי) להפיץ את תורתי קודם לכן בישראבלוג
ורק כעבור כמה ימים בפילגש – דה מארקר.
אולי זה הזמן להודות שלפולגמיה יש נטיה להתדרדר ולא עבר זמן רב והצטרפתי למשפחה
נוספת. כן, לא נעים, אבל כשגיליתי שכבר לא צריך להיות אישה כדי לכתוב ב-סלונה
נטעתי את אוהלי גם אצלן. זו פלטפורמה שחיה מהתוכן ולכן החזות החתיכית בהתאם. אין
כמעט תגובות או דיונים והרוב מסתפקים ב-לייק לפייסבוק. חשוב להדגיש שמרבית הכותבות שם באות ממקום עסקי
או אינטרסנטי אחר ופחות "חולקות" את ליבן באנונימיות, אבל סטיתי מהנושא.
וכמנהגי בימים, לאחר שחלקתי עם משפחתי
בישראבלוג את מעלליי, חיכיתי כמה ימים, החלפתי את בגדיי ליתר ביטחון, נפרדתי בנשיקה מהאשה ולחצתי על הלינק של
דה-מארקר. ציפיתי לראות את כל ילדיי, שהשארתי שם, מופיעים בעמודה המרכזית – מברכים
את פני.
להפתעתי גיליתי עמוד ריק ובמרכזו
הודעת פינוי: התוכן הוסר מהאתר.
הייתי בטוח שהגעתי לבית הלא נכון.
יצאתי, הסתכלתי טוב טוב על השלט בכניסה ונכנסתי שנית. אין אף אחד בבית! האשה ארזה
את מטלטליה והסתלקה! שמא הבינה שמדובר באדם דו פרצופי שכמוני? לא סביר.
פניתי לרשויות, מבקש הסברים: אולי קרה
משהו. האם יש צורך לחפש בבתי החולים בסביבה? בבתי העלמין – לא עלינו?!
קיבלתי תשובה לאקונית:
הסיבה שהכרטיס שלך עם התכנים נמחק הייתה פנייה מגוגל על ביצוע פעולות לא חוקיות
דרכו באתרי הארץ. המחוייבות שלנו היא למחוק מייד לאחר דיווח שכזה. איני יודעת מה
בדיוק ביצעת ואו העלית בכרטיס שגרם לזה, אך אין אנו יכולים להשאירו במצב זה.
תודה ושבוע טוב,
אפרת
אפרת, כנראה הממונה של המשטר בנושא
נעדרים, היתה עניינית וקרירה.
"אבל מה עם המשפחה שלי? מה עם
ילדיי?" – זעקתי.
שתיקה רועמת.
רייקנות.
גם במשטרים אפלים, לא לוקחים לאדם את
יקיריו מבלי להסביר למה. לכל הפחות נותנים לו זמן קצוב להציג את עמדתו בפני כוהני
הדת. לשלם שוחד או משהו...
והיות וכולכם מכירים את יוצאי חלציי,
מי מהם פשע עד כדי שהעלה את חמתה של גוגל? גוגל!! השם שאסור אולי לאמר בקול רם. כי
אם גוגל אמרה – אז ברור שאני ומשפחתי פושעים ואחת דיננו!
ומעבר לכך, התרגלנו כבר מפייסבוק,
אמזון ובריוני אינטרנט נוספים שאפשר לחסום, למחוק, להשמיד ולאבד את חזותנו ורכושנו
ברגע יחיד. בגחמה!
הרי כאן, הפטפורמה היא המחוקק, הרשות
השופטת והתליין יחד. אין משפט. אפילו לא משפט שדה. אפילו לא משפט למראית עין!
תלייה וזהו.
ואנחנו – המשפחה האבלה, עומדים מנגד חסרי אונים ושותקים!
RIP
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: