הכיסא מולי עודו חם ואני ממהר לרשום הערות אחרונות במחברת, לפני שהתובנות יתמוגגו בלהט האימון הבא שיתחיל בעוד רבע שעה. הנייד רוטט על המדף.

- אני יודע שאתה פנוי. 10:30 עד 10:45. איך הזכרון שלי?

- מרשים. מה חדש?

- אני צריך עצה מחבר. מיני אימון אם יש לך כוח בהפסקה.

- בוא ננסה.

- ספרתי לך שבשנה האחרונה השכן החדש חונה בחנייה של אבא שלי מידי פעם. אבא מגיע עם הקניות והחניה חסומה. הוא מתקשר אלי שארד לטפל בייצור הזה. לא מעניין אותו אם אני עם לקוחות במשרד. החניה קודמת לכל.

- תזמין משטרה או פקח עיריה.

- עשיתי. לא עוזר. לטענתו הוא חונה רק "לכמה דקות" ועד שהם מגיעים, אם בכלל, ממילא הוא זז לקצה הרחוב. הוא משתמש בחניה כל יום כשאבא שלי לא בבית. ובתור פנסיונר אבא, שיהיה בריא, תמיד חוזר כשהחניה תפוסה. הבעיה שזה החריף: התחלתי לקפוץ לחלון כשאני שומע רכב חונה מתחת לבנין. מחכה לרכב של השכן – יורד בריצה ועוצר אותו בצעקות. אבל לרוב אלו סתם מכוניות אחרות בשכונה, בחניות הסמוכות. אני לא יכול לעבוד כמו שצריך. אני יושב דרוך כל הזמן.

- ממש מעצבן. אתה בטח לא מרוכז בעבודה. בסטרס כל הזמן.

- ממש ככה. אבל אתמול שמתי לב שגם הילדים "נדבקו ממני". כשהם בבית הם התחילו לקפוץ מהכורסא ולרוץ לחלון אם נשמע להם שמישהו מתקרב לחניה של סבא. גם הם דרוכים. מטורף, לא? אז לא רק שאין לי פתרון - יצרתי בעיה לכל המשפחה בהתנהגות שלי.

- למה אתה לוקח אחריות על הבעיה של אבא שלך? אני זוכר אותו מטיולי השטח – הוא עדיין חזק, בלי עין רעה. למה הוא לא מטפל בשכן בעצמו?

- לא נעים לו. אמא מכירה את אח שלו. ברור שלי שזה אחריות שלו אבל אני מחפש פתרון המון זמן ולא מוצא וזה ממש מתסכל. חשבתי אפילו להציע לאבא לעבור דירה, וזה פתרון טפשי כי לשנינו נוח שהוא גר מעלי.

- ומה יקרה אם לא? אם לא תחפש פתרון.

- מה??

- אנחנו מכירים כבר שלושים ומשהו שנה. נכון? תמיד כשצריך להרים איזה פרויקט – פונים אליך. אתה דוחף ועוקר הרים ומקים צוותים עד שהכל מנגן מושלם. זה אתה.

- נכון.

- אתה "פותר בעיות" באופי שלך. רואה בעיה ומייצר פתרון. מקרשים או מבטון אבל תוך כמה דקות הכל עובד. ומה הכי קשה ל"problem solver"? לעזוב בעיה לא פתורה.

- אתה מציע לי לעזוב את הבעיה הזו? מה ההגיון? מה זה נותן?

- אני מציע, ולא רק לגבי הבעיה הנוכחית, להפנים שלפעמים יש בעיות שאין להן פתרון. לפחות במסכת הערכים שלך או בסדרי העדיפות שלך. הרי יכולת להקדיש לזה כמה חודשים בבית משפט ולהתעסק רק בזה עד שזה ייפתר, או לחילופין יכולת לפנצ'ר או להצית לו את הרכב. אבל זה לא אתה. לא תחייה עם עצמך אם תשתמש באלימות. וגם יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לבטל את זמנך על איזה דביל.

- בהחלט. בעיקר שהשכן לא ממש בריא בנפשו. אמא אומרת שהוא על כדורים המון שנים. אז להתעמר בו כפתרון לנושא – לא בא בחשבון.

- אז קח את החמלה הזו ונניח שאחרי חודשים של צעקות, אולי זה מה שהוא מסוגל לעשות. השתפר המצב מאז שהתחלת להעיר לו?

- נראה לי שקצת. עכשיו הוא רק פורק את הקניות או הדברים שהוא מביא הביתה ולא חונה יותר מחצי שעה.

- יופי. אז הוא מתאמץ. זה משהו. ובצד שלכם - במקום חוש השמיעה שפיתחתם, שאתם שומעים רכב שחונה בקצה הרחוב, אולי אפשר להחליט לשים מוסיקה במשרד או בבית? להתרגל לחזור לשגרה. דמיין שהושמעה צפירת הרגעה.

- קשה.

- אני מבין שקשה, אבל תכלס יש פה שינוי דפוס יותר כללי שאני מקווה שתאמץ: "לא כל בעיה חייבים לפתור".

- המממ... זרקת פצצה ואני יודע שנגמר הזמן...

- כן... שחרר. תחשוב אם אתה יכול להשיג שקט נפשי בלי לפתור את הבעיה הפעם.

- תודה יא אח. מרגיש שירדה לי אבן מהלב.

- היית אומר שאתה אבא מחבק? מראה חום?

- אמממ... לא. אצלנו זה לא ממש מקובל.

- אבא שלך היה מחבק אותך בילדות? אמא שלך?

- שניהם לא ממש. אתה צריך להבין - זה היה חינוך קומוניסטי. כולם צריכים להיות חזקים וקשוחים. חום מחליש, ביקורת מחזקת.

- ואתה מסכים עם זה?

- ממש לא! שם כולם התנהגו ככה אז זה נראה טבעי. אבל כשעליתי לארץ ראיתי הורים של חברים חמים ומחזקים והבנתי שזה לא מוצלח. אבל זה הרגל שקשה להתנתק ממנו.

- ומה לגבי הביקורתיות? אתה חושב שאתה מעביר הרבה ביקורת על הילדים? אולי גם על אשתך?

- כן. על כולם. אבל בעיקר על עצמי...

- אתה יודע שזה מאוד אופייני? אנשים שהתרגלו בילדות לקבל ביקורת רבה מההורים – לוקחים את התפקיד הזה בהתבגרותם וממשיכים בביקורת עצמית הרסנית ונוקבת.

- אבל ביקורת היא גם טובה. היא עוזרת לנו ללמוד מהשגיאות ולהשתפר.

- ברור. השאלה איך היא נאמרת ואיך היא מתקבלת. להורים יש כוח עצום לבנות ולהרוס במחי-יד. לפעמים במבט – בלי להכביר במילים. אז אם אתה עושה טעות ואני אגיב במילים, או במבט - "איזה טיפש" או "מה עשית?" - הרי שאין פה שום ביקורת בונה. מה למדת לשפר לפעם הבאה?

- נכון. אבל הורה אחראי להזהיר את הילד מטעויות.

- בהחלט. אבל אין טעם להדגיש כשלון שהילד כבר מודע לו ולהחליש את הבטחון העצמי שלו יותר. ומה לגבי החלק השני של המשוואה – כלומר לתת חיזוקים על הצלחות?

- אני נותן קומפלימנטים רק אם עושים משהו יוצא מהכלל. לא כל דבר קטן. אחרת זה סתם.

- סתם מה? סתם מחזק אותם?

- גורם להם להיות מפונקים.

- ברור שחיזוק צריך להיות בפרופורציה למעשה, אבל גם ביקורת באותה מידה. אתה אומר להם כל פעם כשאתה גאה בהם?

- לא. אני מניח שאני לא מחלק מספיק קומפלימנטים.

- אז אולי נתרגל קצת לתת מחמאות: שאל "איך הלך בלימודים" ותחפש סיבה להגיד "כל הכבוד", "ממש יפה", ואולי גם בטעות יצא לך "אני גאה בך"...

- חחח... בטעות, כן...

- ממש כל יום לפחות משהו אחד. למישהו – לילדים או אולי לאישתך. אני מבטיח לך שהפידבק שתקבל, בצורה של חיוך מאושר או גֵו זקוף יותר – יתנו לך מוטיבציה להמשיך בתבנית החדשה.

- פשש... לא קל. אבל אני מבטיח לנסות.

- ומה לגבי מגע פיסי - היית רוצה לחבק את הילדים שלך לפעמים?

- נראה לי שכן. אבל הילדים כבר רגילים שאני ככה. הם לא יבינו אם פתאום אחבק אותם. זה יהיה מוזר לכולם. תשמע, לפעמים אני מחבק – למשל כשהם חזרו עם סבתא מחו"ל.

- איזה סוג חיבוק זה?

- מה זה איזה? חיבוק.

- זה חיבוק חם, או כזה קצרצ'יק כמו של קולגות?

- השני...

- היית נהנה מחיבוק ארוך וחם? חיבוק אוהב כזה?

- נראה לי שכן, אבל אני לא יודע איך...

- בוא נתחיל מכל פעם שאתה חוזר מהעבודה: חיבוק לבת וחיבוק לבן. אבל תספור בלב לפחות 3 שניות לפני שאתה משחרר. וחיבוק הכי רחב שאתה יכול להקיף. אתה חושב שאתה מסוגל?

- כן. אני אשתדל. כי באמת הייתי רוצה להיות קרוב יותר אליהם.

- אבל חיבוק גדול. כמו דוב.

- אבל אני דוב רוסי...

- גם את המטלה הזו שלחת לי שעה לפי האימון. שכחת מזה?

- ממש לא. הייתי צריכה שזה יתבשל אצלי לפני שאני שולחת. דיברנו על הדחיינות שלי...

- אבל את אחת הנשים הפחות עצלניות שאני מכיר. אז הדחיינות לא נובעת משם. מאיפה זה נובע לדעתך?

- אני ממש לא יודעת. אני מוצאת את עצמי בוהה בטלויזיה או מתחילה משימה קלה יותר ודוחה את זו החשובה למצב שארגיש מוכנה יותר. סתם דחיינית מלידה אולי.

- חחח... אני לא חושב. בסופו של דבר שלחת מסמך ממש מושקע ומעמיק.

- כן. נכנסתי ל-ZONE כמו שאומרים והכל שטף החוצה.

- ואת מרוצה מהתוצאה?

- תראה, אם היו לי עוד כמה שעות הייתי משפצרת עוד. מסדרת קצת את הכותרות וכזה.

- ואז זה היה מושלם?

- כמעט. אני יודעת שאני פרפקציוניסטית. לא צריך לרמוז לי. יש משהו יפה בעבודה מושלמת, אתה לא חושב?

- בהחלט. לדעתי זה מתחבר גם לחוש האסטטיקה המפותח שלך: לעיצוב הבית שלך, לתכשיטים שאת עושה, לאהבה שלך לנופים וטיולים.

- אני מסכימה. זה מתחבר טוב שלמות ויופי.

- אבל נראה לי שזו גם הסיבה לדחיינות. במקרה שלך, את נוטה לדחות את המשימות היותר מורכבות בגלל פרפקציוניזם. אני לא בטוח אם זה בגלל שאת מפחדת להכשל או בגלל שאת דואגת שאין לך את הכלים לביצוע מושלם – אז את פשוט דוחה אותן.

- אולי שניהם... לא חשבתי על זה ככה...

- אז את מעדיפה לעשות קודם את המשימות הפשוטות, והפחות חשובות, שיצאו מושלמות ולא מסיימת את המשימות החשובות - כמו השיפוץ במטבח שנמשך שנתיים. לא?

- יש מצב. למרות שחשבתי שאני לא מסיימת את השיפוץ כי קשה לי למצוא את כל המרכיבים שרציתי. אבל תכלס כנראה שלא הצלחתי לדמיין את המטבח המושלם. אבל בכל מקרה – אני לא יכולה לשנות את הפרפקציוניזם שלי, אז מה זה משנה?

- מי אמר שלא? זה לא יהיה קל, אני בטוח. אבל אם תתרגלי מספיק פעמים – תגלי שזה משתנה בהדרגה. נראה לי שבמקרה שלך, אם תמצאי את היופי שבחוסר השלמות – יהיה לך יותר קל.

- אבל איך ריצוף עקום או עבודה מרושלת יכולה להיות אסטטית?

- יכולה. תני לי דוגמא למשהו שעשית שלא היה מושלם אבל מצאת בו יופי. לאו דווקא ויזואלי.

- אממ... לפני שבועיים הבן שלי קנה שידה וביקש שנרכיב יחד, כי הוא יודע שיש לי ידיים יותר טובות מאשר לאבא שלו. כמובן שהיו חסרים מלאאא חלקים בקיט. הוא אילתר ברגים ישנים מהמגירה, הוסיף אלכסון מקרש שהיה לנו במחסן – בכדי שהיא לא תתנדנד, ובכדי להסתיר את החריצים בעץ הוא שם שתי שכבות לכה כהה. בקיצור – יצא זוועה! גועל נפש סיני אמיתי. אבל מה: הוא היה כל כך גאה בעצמו, יחסית למוצר שהוא קנה יצא ממש מרשים, והיה כל כך כיף לעבוד ביחד -  אז כשהסתכלתי על זה אחרי שהוא העמיס את כל ספרי הלימוד שלו והמדפסת, לא יכולתי שלא להתרגש.

- מקסים. כלומר השלמות לא היתה בחיצוניות אלא במה שזה ייצג עבורכם.

- בדיוק. זו היתה מעין יצירת אומנות שלנו.

- על זה אני מדבר: להתרגל למצוא יופי במשהו לא מושלם. למשל להנות מ"לשחרר" את הליטוש האחרון ואת זה שאחריו. להשאיר פינה לא שלמה בכוונה ולהנות ממנה. וככל שתכריחי חוסר שלמות, תגיעי לאיזון: תוכלי להשתמש בפרפקציוניזם כשהיא נדרשת, בלי שהיא תשאר גם כ-חסם מכשיל במקרים אחרים.

- הבנתי. להנות מהאסטטיקה של הגמישות שלי.

- בדיוק! אהבתי.

"ברגע שגילית איזו מכפות הרגליים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת רק הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד." (פו הדב)

במשוב סיום האימון שקיבלתי לאחרונה, סיכם המתאמן וציין שהוא יצא בעיקר עם "חווית אבהות מתקנת".
לדבריו - התמיכה ללא תנאי, התחושה שראיתי אותו והתפעלתי ממנו, לפעמים דחפתי אותו ולעיתים תמכתי כשהיה חלש – גרמו לו להרגיש הורות ובעיקר סוג של אבהות שלא חווה מעולם.
הוא הרגיש שיחסיו עם אביו היו ועודם לקיחה במסווה של נתינה ודרישה מתמדת להתנהגות מסויימת בתמורה לתמיכה האבהית. תחושת ה"התכווצות" בכל מפגש ביניהם, הביקורת על כל בחירה והחלטה שלקח, התחושה המתמדת של היותו אכזבה בעיני אביו, חוסר הפירגון על החלומות שאחריהם הוא מנסה לרדוף ובעיקר חוסר הנכונות לראות את העולם מבעד לעיניו שלו. רק עולם אחד היה נכון וראוי. "ההקטנה" התמידית הזו הדהדה מול האימון התומך והבונה.

זו לא הפעם הראשונה שמגיעים אלי מתאמן או מתאמנת כשנושא האימון הוא פרנסה או עסקים. שנינו מצפים לאימון קצר ומפוקס ומוצאים את עצמנו מפליגים למסע שבמרכזו חסמים אישיים של יחסי זוגיות או הורות.

זבוב על הקיר היה מגחך (לא בטוח שזבובים מסוגלים...) למראה שני גברים מקריחים, בני אותו גיל לערך, שאחד מהם טוען לאבהות על משנהו – אבל זו היתה התחושה בחדר הקטן שלי. וזו אינה תחושת התנשאות. זוהי – כמו שהגדיר המתאמן – "סוג של בית יתומים למבוגרים שהילד הקטן עדיין מפוחד בתוכם וחייב את אישורו של אבא-פנימי" בתחילת האימון,  ומתפתח ל"מבוגר בתוך גוף של מבוגר" בסופה.

כולנו נולדים עם תכונות ויכולות יחודיות ומדהימות, שאנחנו בוחרים להדחיק או להעצים במהלך חיינו. נזכרתי באותו הרגע במתאמנת שלי שאחרי שדרשנו ודרשנו בכשרונותיה הגדרנו אותם פשוט כ"אמא". מאז שהיתה ילדה – היא נהגה להיות האמא של כולם: של אחיה ואחיותיה - הגדולים והקטנים, של החברים והחברות שלה, של הקולגות בעבודה. תמיד זמינה להקשיב, לתת מילה טובה, לעודד, לחזק, להעצים, לחבק, לדמוע ביחד ומעל הכל – להכיל. אמא בנשמתה.
ובאופן טבעי התפתחה לתפקיד מנהלת כוח אדם. מהסוג הטוב. זה שרווחת העובדים לנגד עיניה, שמכירה כל פרט חשוב בחייו, שהיא הכותל המערבי והלב הגדול של החברה שבה היא עובדת. אמא כזו היא מאמנת טבעית. אבל המשפט יכול להכתב להיפך – מאמנת היא אמא או אבא טבעיים.

משוב הסיכום הזה של המתאמן, בסופה של הדרך שעברנו, חידד לי משהו:
התחושה שהמתאמנים הם קצת ילדיי. שתפקידי להורות להם את הדרך. שלהם !
וכמו בהורות טובה, צריך להעריץ את הכשרונות הטבעיים-המולדים של ילדך ולעזור לו למצוא את דרכו שלו. דרך שסלולה באמונות שאולי לא תואמות לשלך, בהרפתקאות שאולי מפחידות אותך – אבל תפקידך לעודד כל הצלחה ואפילו כל חוסר-הצלחה (כי אני לא בטוח שיש כשלונות ממש) במהלך ההתפתחות שלו - ולבסוף לשחרר אותו להמשיך להגדיר את דרכו לבד, או עם בן/בת זוגו.

שנה טובה והתחלות נפלאות לכולנו!

- ...אבל אמרתי לך שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי.

- יש לי תחושה שתכלס את מפחדת אפילו לדמיין "מה יכול להיות". יותר נוח להשאר איפה שאת.

- אבל אני באמת לא מצליחה לדמיין עתיד אחר.

- שאלה פשוטה: היית רוצה להפגש עוד 5 שנים ולהיות באותו מצב? גומרת את חודש בקושי. לבד?

- ברור שלא.
- אז נניח שאין לך מגבלות כספיות, אין אקס או ילדים – אין מגבלות. רואה את התיק שם בפינת החדר? הוא מלא במזומנים בשבילך... בקיצור, את מסודרת. מה היית רוצה לעשות עם עצמך?

- קודם כל תראה לי את התיק... חחח... קשה לי לחשוב ככה. כל רעיון שקופץ לי אני ישר פוסלת: אי אפשר להתפרנס מזה, אני לא טובה בזה, לא יקבלו אותי בלי תואר וכולי.

- אז את ממציאה מסביב "קירות" של מה יפריע או מה יכול להתקלקל...
לכן אמרתי – שחררי את כל המגבלות! הכל אפשרי. ואני מבטיח שאחר כך נחשוב על הבעיות ואיך לפתור אותן. דמייני שאנחנו בעתיד. בעוד 5 שנים נניח. איפה את? מה את עושה?

- אוקי. אני חושבת שהייתי רוצה לעשות משהו שעוזר לאנשים. אולי דומה למה שאתה עושה. אני חושבת שאני טובה עם אנשים, למשל לסייע לאמהות חד הוריות כמוני ולהסביר להם את כל מה שלמדתי בדרך הקשה בעשר השנים האחרונות: אין להעמד על הרגליים, איך לקבל מה שמגיע להן מהרשויות, לתמוך בילדים שלהן תוך כדי עבודה עובדת ועוד הרבה.

- נהדר, ומה בתחומי חיים אחרים, איפה את בזוגיות למשל?

- הייתי שמחה להכיר מישהו. שיקבל אותי כמו שאני. שיראה כמה אני מוכשרת. שיכבד אותי... לשם שינוי.

- צעיר, מבוגר? שרירי, חנון? איך הוא אמור להיות?

- חתיך לא יזיק, אבל מספיק שיראה סביר. יותר חשוב לי שיהיה חבר טוב. חסר לי חבר טוב. לא יודעת אם נגור יחד. נראה.

- מצחיק, לא?

- ...מה מצחיק? ...שהוא לא חתיך?

- לא... שהתחלנו מהאמירה שלך שאין לך מושג מה את רוצה לעשות והצגת לי הרגע חזון סדור. הרבה יותר מדויק מהרבה משפטי חזון שאני מקבל אחרי סדרת אימונים שלמה... מוזר, לא?

- כן... טוב, אבל זה רק בגלל שהנחנו שאין מגבלות. זה לא אמיתי.

- עכשיו בואי נחזיר אותן בשלבים: הראשונה – נחזיר את הכסף.

- אז ברור שאני לא יכולה להרשות לעצמי. צריך ללכת ללמוד, מי יהיה עם הילדים? ואיך...

- רגע. אין ילדים עדיין. רק מגבלת כסף. תמשיכי...

- אז מאיפה אביא כסף ללמוד - נניח תואר בעבודה סוציאלית?

- מלגות לאמהות חד הוריות של נעמ"ת, קרן קציר רש"י, משרד התמ"ת, יוצאי רומניה – יש לא מעט. אני אשלח לך רשימה, ותחפשי עוד בעצמך. אם נתאמץ נמצא מימון לרוב התואר. הלאה. בואי נחזיר את הילדים למשוואה. איך אפשר להסתדר?

- אי אפשר. איפה אמצא מישהו שישאר איתם. זה יעלה עוד כסף.

- אין חברות? משפחה שיכולים לעזור ל-3 ימים בשבוע שאת לומדת?

- אולי סבתא ואיזו חברה לכמה ימים, אבל... אני מפחדת. אני לא צעירה ולא  ישבתי על התחת מאז התיכון. ומה אם אכשל? סתם  זרקתי זמן וכסף.

- מפחיד אותי.

- אני רוצה להזכיר לך תקופה אחרת שהיית תקועה ופחדת לשנות, עד שהחלטת לצאת לדרך חדשה. מנחשת?

- כן... כשהעפתי את האקס המנוול מהבית !

- בדיוק. לפני כן לא ידעת שאת כל כך חזקה, נכון?

- נכון. לא הייתי מאמינה שאצליח להסתדר לבד.

- אז מה זה השלב הזה? קטן עליך !

- ברור ! זה כלום לעומת הבלאגן ההוא. אחלה. מתי מתחילים להכין תוכנית פעולה מפורטת?

- אז איך היה השבוע שלך?

- בסדר. אתה יודע. עבודה, בחורות. רגיל.

- מה זה רגיל? הכרת מישהי מעניינת? ניסית לצאת קצת מהתבנית של הבחורות ללילה אחד? לפתח שיחה ולהכיר. משהו ממה שדיברנו...?

- לא ממש. שמע. כיף לי להכיר כל ערב מישהי ואני מאוד נהנה מהסקס. אפילו טוב בזה. אתה יודע שאני יכול להמשיך כל הלילה...

- זה כבר הבנתי. אז מה הטעם בחפירות שלנו כאן אם אתה לא מתכוון לעשות שינוי?

- אני חושב שאתה לא מבין את גודל השינוי שנדרש... אולי אני עוד לא בשל.

- שמע, אם טוב לך ככה – אני מפגן.

- לא טוב לי אבל "פה זה פה".

- מה הכוונה?

- לפני כמה חודשים אני מגיע לבית של חברים. מפה לשם, באמצע הלילה אני מתעורר מסטול לגמרי ורואה שהלחץ על הבטן שלי - זה איזו בלונדה ערומה ששוכבת עלי, ישנה. הרגליים שלי על השולחן קפה, אבל אני מבין שמה שמעיר אותי זה האנחות של החבר הכי טוב שלי על הכורסא ליד. הוא באאוט לגמרי ואיזה מישהו מבצע בו מין אורלי. זה כל מה שאני זוכר מהאורגיה הזו. למחרת, כשאני מספר לו שזה היה פה של גבר הוא מגחך ואומר: "עזוב – פֶּה זה פֶּה". מאז זה נהיה אצלנו ביטוי כזה שאומר – לא נורא, היה נחמד.

- הבנתי. אז נחמד לך בחיים.

- שמע, איתך אני מרשה לעצמי להיות די כן. יחסית... לא באמת טוב לי. אם אבא שלי היה יודע מה אני עושה הוא היה מעיף אותי מהבית.

- לפי מה שסיפרת לי עליו הוא אבא אוהב. למה אתה חושב שהיה מגיב ככה?

- הוא שמרן. אמרתי לך שהוא מסורתי. אורגיות וסמים זה לא ה"כוס תה" שלו, בלשון המעטה.

- אוקי. אז אתה לא מספר לו. עם מי אתה חולק?

- רק עם חברים. למשפחה שלי אין מושג – הם לא יבינו את הצורך שלי. אם היו יודעים היו מנתקים איתי קשר.

- נראה לי קצת קיצוני. אתה בטוח?

- תאמין לי.

- תרשה לי לשאול משהו, לא בביקורתיות אלא בשיקוף הדברים שלך: למה חשוב לך להשוויץ בכיבושים שלך? לספר עם כמה נשים שכבת בכל לילה, לפרט כל פעם על האורגיות.

- אני מניח שזה הדרך שלי להבין לאיזה סוג אני נמשך.

- מה הכוונה סוג? אתם הרי לא מדברים כמעט לפי מה שאתה מספר.

- על זה בדיוק רציתי לדבר איתך היום... אמממ... תראה אני מרגיש שכאן אני יכול להגיד הכל. בלי שיפוטיות.

- תודה. בהחלט.

- אז זהו ש... זוכר את כל הבחורות שסיפרתי לך עליהן?

- בערך... אתה רוצה להגיד שהמצאת את הכל?

- אה, לא ממש לא! הכל אמת... כמעט... הכל היה באמת, רק הן לא היו נשים...

שתיקה. אני מעכל ואצלו הקפצנות הרגילה הופכת לנינוחות מדהימה. מחייך באופן מבוייש אבל בטוח.

- ואוו. זה היה כיף להגיד את זה. זה הסוג שאני באמת רוצה להכיר. גבר שיאהב אותי עם כל הדפיקויות שלי. ואין כזה. כולם מחפשים סקס לערב אחד.

- תודה שאתה חולק איתי. אני מרגיש שעכשיו אפשר להתחיל לעבוד באמת. בוא נחשוב איזה גברים היית רוצה להכיר.

- ואתה יודע מה הכי מעצבן באלו הנחמדים?

- מה?

- מתנהגים כמו הומואים! אני אומר להם: תהיו גברים!

חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4

- קראו לי "דוד הבכיין" במשפחה. אני לא בוכה כמו בחורה אבל אתה שם לב...

- כן העיניים שלך מתמלאות כשמדברים על משהו מרגש. למשל כשהזכרנו את התקופה שהבן שלך היה חולה.

- אני לא שולט בזה

- אבל אתה מתבייש. למה? כי אתה גבר? כי גבר לא בוכה?

- בדיוק!

- מי אמר??

- מה זה מי? כולם. אבא שלי, דודים שלי, חברים מהצבא.

- מה לא בסדר בגבר שבוכה?

- אי אפשר לסמוך עליו. גבר צריך להחזיק את הבית. להיות הסלע הזה שתמיד אפשר לדעת שהוא שם. אני אבל ממש לא כזה לצערי.

- אתה לא שם? אי אפשר לסמוך עליך?

- אני חושב שאפשר דווקא

- אז מה הבעיה? איך הגיוני שהגוף שלך, המוח שלך, רוצים לבכות ומישהו חושב שצריך להדחיק את זה? כשאנחנו חונקים את הבכי זה מייצר סטרס ופוגע בבריאות. ומצד שני כשבוכים - אתה משחרר את כל הכאב והתסכול ומרגיש אחרי כן רגוע יותר. נכון?

- זה נכון, לא חשבתי על זה ככה.

- כמו צחוק. לצחוק את אוהב?

- מאוד!

- אני רואה. אתה עושה הרבה צחוקים... אז הצחוק, כמו הבכי, חשובים. הן תגובות טבעיות שמפרקות לחצים ושומרת עלינו לא רק נפשית אלא ממש בריאותית.

- מה הכוונה בריאותית?

- הבכי והצחוק מפיגים לחצים וממש שומרים על לחץ דם, הלב, המערכת החיסונית ומקלים על כאב – בעוד שסטרס עושה את ההיפך. אז לא רק שזה לא בושה לבכות – זה ממש טיפשי לעצור את עצמך.

- אז אני לא דפוק לדעתך?

- דפוק? ההיפך. אתה בריא יותר בזכות זה שאתה נותן לעצמך לבכות. זו לא קללה, זו ברכה. אני מניח שזה הקל עליך להתמודד עם התקופה הלא קלה שעברתם. יותר ממישהו שהיה מנסה להשאר מאופק למול ילד סובל. יש סיכוי שטיפוס מאופק מדי עלול להשבר נפשית, לחלות בעצמו בעתיד או פשוט לברוח מההתמודדות.

- זה כנראה מה שקרה עם אבא שלי. הוא לא הגיע לבקר את הנכד בבית החולים בזמן הטיפולים. כעסתי עליו מאוד ועכשיו אני פתאום מבין שפשוט לא היה מסוגל להתמודד.

- סביר מאוד. אתה יכולת לצאת למרפסת, לבכות קצת, להתאושש ולחזור. לדעתי זה מה שעושה אותך גבר חזק באמת. בסופו של דבר תמיד היית שם. זמין.

- אין לך מושג כמה הקלת עלי. שנים אני מסתובב עם התחושה שמשהו לא בסדר אצלי.

- אז אם עכשיו אני אגיד לך "דוד הבכיין"? מה אתה עונה?

- אני מבין שזה תפיסת העולם שלך, אבל זה מצויין בשבילי.

- יש לך באמת אומץ לענות ככה?

- נראה לי שכן. אני מוכן אפילו לשיר לך את זה...

- מצחיק אתה

- ובכיין

שנים אני מחדד את נושא התגובה האוטומטית. מנתח מצבים, מפתח שיטות להתמודדות, מנסה להתאים ליכולות המתאמן שלפני. ובכל זאת אני תמיד (לא) מופתע מחדש עד כמה אנחנו עבדים של התגובתיות שמכתיבה את חיינו החברתיים.
- הוא אמר דברים בסגנון של: "לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לישון עד 10 כשבא לנו. יש אנשים שעובדים כמו חמורים ולוקחים אחריות על החיים". ועוד כל מיני...

- תתנקתי לרגע מהמילים שנאמרו. נסי להזכר מה היתה ה"מוסיקה"? מה אמר טון הדיבור? מה אמרה שפת הגוף?

- הוא פשוט צרח עלי במין הסטריה נוראית בטון צפצפני. הגוף שלו היה בהסתערות. לא נראה לי שהיה ממש בשליטה.

- ואת? איך את הרגשת?

- אני... כמו תמיד שאחי מתנפל עלי. התכווצתי וחזרתי להיות ילדה קטנה שאחיה הגדול והחכם מראה לה כמה היא טפשה. שוב.

- את חושבת שאת טפשה?

- רוב הזמן לא. אני יודעת שהוא ממש חכם. אבל בסיטאציות כאלו יוצא כל האויר מהבלון ואני נשארת מרוקנת. לגמרי. לוקח לי כמה ימים לאסוף את עצמי מהרצפה.

- בואי נחזור וננסה להסתכל על מה שקרה שם מהצד.

אני מביא כיסא פלסטיק ושם אותו בניצב לזוג הכסאות שלנו. מבקש ממנה לעבור לשבת בו, ומניח את התיק שלי במקום בו ישבה מולי.

- שבי פה ונסי לדמיין אותי בתור אחיך בסיטואציה. התיק שלי ייצג אותך. אני יודע שזה לא פשוט. אבל הרעיון הוא להסתכל מהצד מה קרה שם. להיות כביכול מתבונן אובייקטיבי מהצד. יש? מצליחה לחזור לשם?

- אממ... אני חושבת שכן.

- נפלא. ידעתי שעם מישהי יצירתית כמוך זה יעבוד. מה את רואה?

- אני רואה אותך, כלומר אותו, צועק ומתעצבן ואותי מתכווצת בכסא. ממש לגודל של התיק.

- יופי. היות ואת מתבוננת מהצד ולא בסערת הרגשות כמו התיק הזה – מה נראה לך מציק לו באמת?

- מציק לו??

- כן. מה עובר עליו? למה הוא מגיב בכזו התקפה אגרסיבית. הרי להתקיף ולברוח הם אחים קרובים. למה הוא במצב Flight or Flight?

- אתה חושב? חשבתי שהוא סתם כועס שאני מתנהגת בטפשות אופיינית.

- אם היה חושב שאת משתטה, היה משיב אולי בביטול. אולי היה מנסה להסביר. אבל הוא משתולל. משהו כואב לו. מה לדעתך? תסתכלי בחמלה מהצד. כאילו היה ילד בכיתה שלימדת.
היא נרגעת וכמו נפל האסימון – היא חוזרת למקומה הטבעית, מהדקת את המשקפים אל אפה ואומרת ברכות:

- ואוו... אני מצליחה לראות את מה שאתה מתאר. הוא באמת כמו ילד שאיבד שליטה. אבל לא אחרי שלקחו לו את הקלמר, אלא אחרי  אחרי שאמרו לו שאבא שלו בבית חולים. הוא מבוהל !

- וממה הוא מבוהל לדעתך?

- אני מניחה שדרך החיים שבחרתי מפחידה אותו. בעיקר מפחיד אותו שאני מאושרת. הוא עובד במקום שממש שונא ואני מציבה, בלי לשים לב, מראה על הבחירות שלו בחיים.

- ממש !  את מאיימת על קיומו כמעט... על הגדרתו מה נכון ומה שגוי. ובעיקר שהוא רואה אותך קורנת ומסופקת והוא מרגיש מתוסכל כנראה. אז אני חוזר לסיטואציה ההיא: מה היתה התגובה שלך?

- ניסיתי להתגונן ולהסביר לו למה אני צודקת ועובדה ש...

- סליחה שאני קוטע, ומה התגובה של "את מהצד" כלפיו?

- אני מרגישה את הכאב שבו, כשהוא צורח עלי.

- שימי לב להבעה שיש לך עכשיו על הפנים. החצי חיוך המכיל הזה. מה דעתך עליו בתור תגובה? זה מבט שאומר הכל.

- אני מניחה שזו תגובה הולמת. אבל הייתי רוצה לחבק אותו ברגע הזה, למרות שאני לא בטוחה שיסכים...

- כמו שדיברנו: את התבנית הזו שניכם עושים כבר כמה? 30 שנה. איך מצליח לכם? לא עובד ! שווה לנסות אחת אחרת. לא?

- יהיה לי קשה לצאת מהתגובה הרגילה שלי. איך אני לא מגיבה באוטומט?

- את מעבירה לנצור. אפילו לא לבודדת. לא מגיבה. עוצרת לרגע. לשתי שניות. מדמיינת את עצמך עוברת לכיסא פלסטיק לידכם. כמו עכשיו. ואולי מחבקת.

- שנים שלא התחבקנו. יכול להיות כיף. להעביר לנצור ולחבק. רשמתי.

- לא הצלחתי לבצע את המטלה שסיכמנו. לא מצליחה להגיע לזה... וקבעתי עם עצמי ברביעי אחרי העבודה ואז אמא שלי התקשרה לגבי הבעיות שלה בסלקום ו...
היא ממשיכה בהסבר מפורט ומדוקדק איך חלפו השעות והפכו לימים והיקום כולו נעמד על רגליו האחוריות ואיים לבלוע אותה. בשלב כלשהו אני נאלץ לעצור את השטף ולפקס את האימון:

- אבל העניין עצמו הוא דחיינות. סיכמנו שזה חסם מהותי אצלך. הרבה מסתובב סביב הבור הקטן הזה.

- בור קטן? יותר כמו - המכתש הגדול! חחח... אבל מה שלא מסתדר לי שבהרבה נושאים, בעיקר בעבודה, אני כמו בולדוזר. מתנפלת ופותרת. אין דחיינות. ובבית נכנסים מלא בלת"מים. איך זה יכול להיות?

- באילו נושאים נראה לך שאת דוחה דברים? תני לי דוגמא.

- למשל טיפול בכספים כמו שאתה יודע, החיכוכים עם אחותי, קידום בעבודה, לימודים. אפילו להחליף תסרוקת אני מפחדת.

- אז אולי הבעיה היא לא דחיינות בכלל. אלא קבלת החלטות. תגידי לי אם התסריט הבא נשמע לך סביר:
אם יש משימה לא נעימה לביצוע - משהו מורכב אישית או משפחתית, או מטלה שדורשת לקבל החלטה לא פשוטה – את תדחי אותה. ובהרבה כשרון תמצאי מלא דברים קטנים וחסרי חשיבות, באופן יחסי, שצריך לעשות - על מנת שתוכלי להסביר לעצמך למה את לא מספיקה לעשות את מה שבאמת נחוץ. יש מצב?
- חחח... האמת כשאני חושבת על זה – זה ממש ככה. הנה, אתמול אמרתי לעצמי שעכשיו אני יושבת לברר את מצב החשבון בבנק ולברר מה אפשר לצמצם, כמו שסיכמנו. ואז חשבתי שאולי אין מספיק חלב וקפצתי לקנות, ושמזמן לא התקשרתי להורים ועשיתי שיחה של שעה, וכשסגרתי היה בחדשות משהו ממש מרתק ופתאום נגמר הלילה.

- אז את שוקעת ב-Comfort Zone של המשימות הפעוטות ונמנעת מההחלטות הקשות. מה מפחיד אותך בעצם לקבל החלטות? לדוגמא במטלה של ההוצאות.

- אמ... אני לא חושבת זה מתוך פחד לטעות. לא. זה לא זה. אני לא מאמינה שאני  יודעת מספיק בכדי לקבל החלטה טובה. שיש בטח אנשים יותר חכמים שיודעים יותר טוב מה לעשות. ואני נעצרת לפני ההחלטה ולא עושה כלום תכלס.

- אני רוצה לגלות לך סוד לגבי החלטות: אם לא תקבלי אותן – מישהו אחר יקבל אותן בשבילך! הבוס, בן הזוג, החברה, ההורים, ועד הבית. כולם.
ונכון. תמיד יש מישהו יותר חכם ויותר מומחה. אבל לא לחיים שלך!
תניחי מראש שמצד אחד בכל החלטה שתיקחי יש סיכוי לטעות, ומצד שני עדיף להיות בשליטה מאשר לתת לזרם לשאת אותך לאן שבא לו.

אני עוצר ומתבונן בפניה. היא מהנהנת.

- אבל איך אני מרשה לעצמי להחליט? איך מתרגלים לחתוך? איך אתה עושה את זה למשל?

- אלף: אני יודע שבכל החלטה שלי יש טעות. אני רק מקווה שקטנה...
בית: אני מקבל את העובדה שבמסגרת הזמן שהיה לי, ואף פעם אין אינסוף זמן להחליט, החלטתי מה שנראה לי לנכון לאותו רגע. ואז ככל שמחליטים יותר - מקבלים יותר בטחון. וזה מה שהייתי רוצה שתנסי לתרגל: לקבל החלטות. הכי פשוטות. אפילו במצבים שזה נראה לא רלוונטי וטפשי. למשל: באיזה יום לעשות קניות, מתי לסגור את הטלויזיה, לאיזה מייל בעבודה לענות קודם. לקבל הרבה החלטות בכוונה. לא במקרה. אפשרי?

- אני מבטיחה לנסות.

- לנסות זה רגיל אצלך, אבל לקבל החלטות זה לקחת אחריות על החיים שלך.

- אוקי. הערב אני עוברת על התיק של הבנק. עד 9. ומחר אני קובעת תור לספרית ועושה בלונד!

- או. סוף סוף החלטה ראויה!