- בתקופה האחרונה היא ממש מוציאה אותי מדעתי. כל ערב. כאילו מחפשת מה לעצבן אותי. דברים קטנים, אתה יודע, אבל מטריפים.

- תן לי דוגמא?

- לא משהו שנראה לי הגיוני עכשיו או אפילו למחרת כשאני חושב על זה, זה קצת מבייש לתת דוגמאות כי אני מגיב לא בפרופורציה - אבל היא מצליחה לגרום לי לצעוק ולהשתולל. זה לא אני.

- אז רוב הזמן כשאתם ביחד אתה מתעצבן או שלפעמים נחמד גם?

- אנחנו דווקא חברים די טובים ורוב הזמן נהנים ביחד. לא יודע מה זה.

- אולי אתה פשוט עייף בערב ורגיש בתגובה שלך? אחרי יום עבודה ארוך.

- אולי, אבל ההצקות האלו ממש מייצרות לי כאב בטן מרוב עצבים. לוקח לי יותר משעה לחזור לעצמי ולהרגע. לפעמים אנחנו לא מדברים עד הבוקר ולפעמים אני מרגיש צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי. כאילו אני לא ממש שולט בזה.

- מעניין... וזה כל ערב אתה אומר? גם בימים שאין לחץ בעבודה, או כשאתה חוזר מוקדם למשל?

- כמעט כל ערב. לא משנה מתי אני חוזר ואפילו אם היה יום מדהים בעבודה.

- תתאר לי את הכאב שאתה מרגיש.

- מין לחץ חזק בבטן העליונה על הסרעפת. מקשה לנשום לפעמים. מין עצבנות כזו.

- וזה לא קורה לך בעבודה, גם כשמישהו מעצבן אותך ממש?

- לא... לא ככה. כנראה משהו באיך שהיא מכניסה לי את זה.

- ואתה תמיד מרגיש צורך לצעוק עליה במצב הזה?

- כן. אני ממש לא מצליח להשתלט על עצמי. בא לי לפעמים לשבור משהו. לא עליה חס ושלום, אבל מין עצבנות ותיסכול בלתי נשלטים.

- וזה קורה אחרי ארוחת הערב או לפני?

- כשאני חושב על זה עכשיו – זה אחרי.

- תגיד: מה הסיכוי שזה הפוך? כלומר קודם מציקה לך הבטן ואז אתה מתעצבן?

- מה ??? אין מצב. אתה מנסה לסנגר עליה?

- לא, אני מנסה לבדוק אולי זה משהו שאתה עושה או אוכל רק בערב שעושה לך רע.  יש ימים שהיא איננה ועדיין אתה עצבני בערב?

- אמממ... האמת שבשלישי היא יצאה עם חברות בערב והתעצבנתי מול הטלוויזיה, כמעט שברתי את השלט. אבל זה היה בגלל החדשות.

- תראה, אני לא אומר שזו לא היא שמעצבנת אותך, פשוט נשמע מוזר שזה חוזר כל ערב – אפילו כשהיא אינה... יש לפעמים תופעות פיסיולוגיות שמשפיעות על הרגשות שלנו ואנחנו מנסים לפרש אותם כאילו היו תוצאה של משהו חיצוני ולא תמיד זה נכון.
למשל ידוע שחוסר שינה גורם לדכאון. תשאל מישהו שמנעו ממנו לישון כמה לילות למה הוא מדוכא והוא ייתן לך הסבר מנומק מה רע לו בחיים. לא בטוח שזה נכון, אבל ה"אני" הלוגי שלו תופס פיקוד ונותן הסבר מנומק לתחושה. ומי יודע מה היה קודם: התחושה הפיסיולוגית גורמת לנפשית או להיפך. ואולי שתיהן שלובות.
- מעניין. יש מצב שזה הלחמניות שאני טוחן בערב?

- בטח. אם אתה רגיש קצת לגלוטן למשל, ובעיקר בערב, יש סיכוי שאתה מפתח לחץ בקיבה כמה זמן אחרי הארוחה, ועצבנות היא תוצאה ידועה - עד שזה מתעכל. תחשוב שלפעמים תפוס לך שריר בכתף מהטניס מלפני כמה ימים והתחושה היא של סטרס בכל איזור הכתפיים. המוח מזהה את הסטרס ואז ה"אני" מסביר שזה הפרויקט המלחיץ בעבודה, או סיפור מצויין אחר, ככל שאתה יצירתי. כל מה שאני מציע זה להיות ער לתחושות גופניות ולברר האם הן משפיעה על ההרגשה.

- אז תכלס: אשתי גורמת לי לעצבנות או הלחמניות עם הביצה הקשה? או כמו שאומרים מה הביצה ומה התרנגולת? חחח.

- צודק. אולי בסוף תעבור לאכול עוף בערב...

כמה מאמרים מעניינים:

קולות הנפש, רפואה הוליסטית, פסיכיאטר, כאבי גב ונפש

- היית אומר שאתה אבא מחבק? מראה חום?

- אמממ... לא. אצלנו זה לא ממש מקובל.

- אבא שלך היה מחבק אותך בילדות? אמא שלך?

- שניהם לא ממש. אתה צריך להבין - זה היה חינוך קומוניסטי. כולם צריכים להיות חזקים וקשוחים. חום מחליש, ביקורת מחזקת.

- ואתה מסכים עם זה?

- ממש לא! שם כולם התנהגו ככה אז זה נראה טבעי. אבל כשעליתי לארץ ראיתי הורים של חברים חמים ומחזקים והבנתי שזה לא מוצלח. אבל זה הרגל שקשה להתנתק ממנו.

- ומה לגבי הביקורתיות? אתה חושב שאתה מעביר הרבה ביקורת על הילדים? אולי גם על אשתך?

- כן. על כולם. אבל בעיקר על עצמי...

- אתה יודע שזה מאוד אופייני? אנשים שהתרגלו בילדות לקבל ביקורת רבה מההורים – לוקחים את התפקיד הזה בהתבגרותם וממשיכים בביקורת עצמית הרסנית ונוקבת.

- אבל ביקורת היא גם טובה. היא עוזרת לנו ללמוד מהשגיאות ולהשתפר.

- ברור. השאלה איך היא נאמרת ואיך היא מתקבלת. להורים יש כוח עצום לבנות ולהרוס במחי-יד. לפעמים במבט – בלי להכביר במילים. אז אם אתה עושה טעות ואני אגיב במילים, או במבט - "איזה טיפש" או "מה עשית?" - הרי שאין פה שום ביקורת בונה. מה למדת לשפר לפעם הבאה?

- נכון. אבל הורה אחראי להזהיר את הילד מטעויות.

- בהחלט. אבל אין טעם להדגיש כשלון שהילד כבר מודע לו ולהחליש את הבטחון העצמי שלו יותר. ומה לגבי החלק השני של המשוואה – כלומר לתת חיזוקים על הצלחות?

- אני נותן קומפלימנטים רק אם עושים משהו יוצא מהכלל. לא כל דבר קטן. אחרת זה סתם.

- סתם מה? סתם מחזק אותם?

- גורם להם להיות מפונקים.

- ברור שחיזוק צריך להיות בפרופורציה למעשה, אבל גם ביקורת באותה מידה. אתה אומר להם כל פעם כשאתה גאה בהם?

- לא. אני מניח שאני לא מחלק מספיק קומפלימנטים.

- אז אולי נתרגל קצת לתת מחמאות: שאל "איך הלך בלימודים" ותחפש סיבה להגיד "כל הכבוד", "ממש יפה", ואולי גם בטעות יצא לך "אני גאה בך"...

- חחח... בטעות, כן...

- ממש כל יום לפחות משהו אחד. למישהו – לילדים או אולי לאישתך. אני מבטיח לך שהפידבק שתקבל, בצורה של חיוך מאושר או גֵו זקוף יותר – יתנו לך מוטיבציה להמשיך בתבנית החדשה.

- פשש... לא קל. אבל אני מבטיח לנסות.

- ומה לגבי מגע פיסי - היית רוצה לחבק את הילדים שלך לפעמים?

- נראה לי שכן. אבל הילדים כבר רגילים שאני ככה. הם לא יבינו אם פתאום אחבק אותם. זה יהיה מוזר לכולם. תשמע, לפעמים אני מחבק – למשל כשהם חזרו עם סבתא מחו"ל.

- איזה סוג חיבוק זה?

- מה זה איזה? חיבוק.

- זה חיבוק חם, או כזה קצרצ'יק כמו של קולגות?

- השני...

- היית נהנה מחיבוק ארוך וחם? חיבוק אוהב כזה?

- נראה לי שכן, אבל אני לא יודע איך...

- בוא נתחיל מכל פעם שאתה חוזר מהעבודה: חיבוק לבת וחיבוק לבן. אבל תספור בלב לפחות 3 שניות לפני שאתה משחרר. וחיבוק הכי רחב שאתה יכול להקיף. אתה חושב שאתה מסוגל?

- כן. אני אשתדל. כי באמת הייתי רוצה להיות קרוב יותר אליהם.

- אבל חיבוק גדול. כמו דוב.

- אבל אני דוב רוסי...

- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

- אז איך היה השבוע?

- בסדר.

- יש לך את זה ביותר מילים? או שאתה מתכוון במילה-אחת "בסדר", בשתי מילים "לא-בסדר"?

- חחח. לא... היה שבוע עמוס מאוד.

- אני מרשה לעצמי לתרגם, לפי הבעת הפנים שלך, "לא התקדמתי ולא דיברתי עם הבוס". צדקתי?

- בול. אבל באמת - פשוט לא הספקתי לנשום.

- אתה רוצה להגיד שלא מצאת בכל השבוע חצי שעה לשבת עם הבוס שלך על נושא התפקיד? אני לא מעביר ביקורת אלא באמת רוצה להבין.

- היתה לנו בעיה בקו הייצור והייתי חייב לפתור אותה. כל יום עבדתי עד 8-9 בערב.

- צהרים אכלת? הפסקות עשית?

- ממש לא. חטפתי פה ושם איזה משהו מהמטבחון תוך כדי ריצה.

- והבוס? נשאר גם הוא עד 9? יצא לכם לדבר?

- הוא נשאר, אבל עסוק בנושאים אחרים. יצא לנו לדבר רק בנושא הבעיות בקו.

- זוכר שהיתה לנו אותה שיחה באימון הקודם? ומה סיכמנו?

- אני זוכר בדיוק. אמרנו שלא שאין זמן, זה עניין של סדרי עדיפויות ואני חייב לשים את עצמי במקום ראשון, לפני העבודה.

- נכון. ומה קרה?

- אני לא יודע. אתה אשם! אני יוצא מפה כל שבוע עם המון אדרנלין. זורח מאופטימיות עד שאני הולך לישון. בבוקר אני קם ליום חדש ופוגש את החיים בדרך למשרד. בעבודה מתנפלים עלי עם כל הבעיות ואני שוכח את כל המוטיבציה שפמפמת לי...

- אז אני מתנצל אם אני דוחף אותך לעשות מה שלא רצית.

- ממש לא. זה בהחלט מה שאני רוצה וחייב לעשות. פשוט חוזר לתבנית שאני רגיל. שוקע בעבודה עד צוואר.

- אני רואה שזה חשוב לך להצטיין שם.

- ברור. אני מפחד על המקום שלי.

- מה יש לך לפחד? הבנתי שאתה מחזיק שם את כל המחלקה למעשה.

- כן, אבל לך תדע...

- חשוב לא לעשות דברים מתוך תחושת פחד. זו תחושה מאבנת.

- נכון. אבל אני אמיץ ונחוש בערך עד למחרת האימון...

- אז אולי אתה לא באמת רוצה...

- אני יודע שזה ה-comfort zone שלי. שנוח לי להשאר במצב סטטי. אבל הנישואין שלי לא יחזיקו עוד הרבה לילות מחוץ לבית. אני חייב לעשות משהו. אין לי ברירה.

- אני יודע. אבל אתה חייב להשתחרר מהפחד ולא לעבוד לפיו.  

- אנחנו גם חברים טובים, אני והבוס. לא נעים לי גם ללחוץ אותו.

- אתה יודע מה הבעיה שלי עם מתאמנים אינטלגנטיים?

- מה?

- שיש להם תירוצים לוגיים נפלאים. שאין לי תשובות לגביהם. הרי אתה המומחה בחייך ותמיד תוכל למצוא סיבה נוספת "למה לא"...

- חחח... נכון.

- אתה צריך לעשות, לא בגלל שאני מלהיב אותך, אלא בגלל שזה חשוב לך!

- צודק. אני אדבר איתו לקראת סוף השבוע.

- מה רע מחר?

- מפחיד... תבוא איתי לתת השראה?

חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4

- לא הצלחתי לבצע את המטלה שסיכמנו. לא מצליחה להגיע לזה... וקבעתי עם עצמי ברביעי אחרי העבודה ואז אמא שלי התקשרה לגבי הבעיות שלה בסלקום ו...
היא ממשיכה בהסבר מפורט ומדוקדק איך חלפו השעות והפכו לימים והיקום כולו נעמד על רגליו האחוריות ואיים לבלוע אותה. בשלב כלשהו אני נאלץ לעצור את השטף ולפקס את האימון:

- אבל העניין עצמו הוא דחיינות. סיכמנו שזה חסם מהותי אצלך. הרבה מסתובב סביב הבור הקטן הזה.

- בור קטן? יותר כמו - המכתש הגדול! חחח... אבל מה שלא מסתדר לי שבהרבה נושאים, בעיקר בעבודה, אני כמו בולדוזר. מתנפלת ופותרת. אין דחיינות. ובבית נכנסים מלא בלת"מים. איך זה יכול להיות?

- באילו נושאים נראה לך שאת דוחה דברים? תני לי דוגמא.

- למשל טיפול בכספים כמו שאתה יודע, החיכוכים עם אחותי, קידום בעבודה, לימודים. אפילו להחליף תסרוקת אני מפחדת.

- אז אולי הבעיה היא לא דחיינות בכלל. אלא קבלת החלטות. תגידי לי אם התסריט הבא נשמע לך סביר:
אם יש משימה לא נעימה לביצוע - משהו מורכב אישית או משפחתית, או מטלה שדורשת לקבל החלטה לא פשוטה – את תדחי אותה. ובהרבה כשרון תמצאי מלא דברים קטנים וחסרי חשיבות, באופן יחסי, שצריך לעשות - על מנת שתוכלי להסביר לעצמך למה את לא מספיקה לעשות את מה שבאמת נחוץ. יש מצב?
- חחח... האמת כשאני חושבת על זה – זה ממש ככה. הנה, אתמול אמרתי לעצמי שעכשיו אני יושבת לברר את מצב החשבון בבנק ולברר מה אפשר לצמצם, כמו שסיכמנו. ואז חשבתי שאולי אין מספיק חלב וקפצתי לקנות, ושמזמן לא התקשרתי להורים ועשיתי שיחה של שעה, וכשסגרתי היה בחדשות משהו ממש מרתק ופתאום נגמר הלילה.

- אז את שוקעת ב-Comfort Zone של המשימות הפעוטות ונמנעת מההחלטות הקשות. מה מפחיד אותך בעצם לקבל החלטות? לדוגמא במטלה של ההוצאות.

- אמ... אני לא חושבת זה מתוך פחד לטעות. לא. זה לא זה. אני לא מאמינה שאני  יודעת מספיק בכדי לקבל החלטה טובה. שיש בטח אנשים יותר חכמים שיודעים יותר טוב מה לעשות. ואני נעצרת לפני ההחלטה ולא עושה כלום תכלס.

- אני רוצה לגלות לך סוד לגבי החלטות: אם לא תקבלי אותן – מישהו אחר יקבל אותן בשבילך! הבוס, בן הזוג, החברה, ההורים, ועד הבית. כולם.
ונכון. תמיד יש מישהו יותר חכם ויותר מומחה. אבל לא לחיים שלך!
תניחי מראש שמצד אחד בכל החלטה שתיקחי יש סיכוי לטעות, ומצד שני עדיף להיות בשליטה מאשר לתת לזרם לשאת אותך לאן שבא לו.

אני עוצר ומתבונן בפניה. היא מהנהנת.

- אבל איך אני מרשה לעצמי להחליט? איך מתרגלים לחתוך? איך אתה עושה את זה למשל?

- אלף: אני יודע שבכל החלטה שלי יש טעות. אני רק מקווה שקטנה...
בית: אני מקבל את העובדה שבמסגרת הזמן שהיה לי, ואף פעם אין אינסוף זמן להחליט, החלטתי מה שנראה לי לנכון לאותו רגע. ואז ככל שמחליטים יותר - מקבלים יותר בטחון. וזה מה שהייתי רוצה שתנסי לתרגל: לקבל החלטות. הכי פשוטות. אפילו במצבים שזה נראה לא רלוונטי וטפשי. למשל: באיזה יום לעשות קניות, מתי לסגור את הטלויזיה, לאיזה מייל בעבודה לענות קודם. לקבל הרבה החלטות בכוונה. לא במקרה. אפשרי?

- אני מבטיחה לנסות.

- לנסות זה רגיל אצלך, אבל לקבל החלטות זה לקחת אחריות על החיים שלך.

- אוקי. הערב אני עוברת על התיק של הבנק. עד 9. ומחר אני קובעת תור לספרית ועושה בלונד!

- או. סוף סוף החלטה ראויה!

פסח הוא חג המאמנים, המטפלים, הפילוסופים ושאר ה"חופרים"...

הוא מספק אין-ספור הזדמנויות להראות לאדם את מצרים שלו וסיר הבשר, ומנגד את הארץ המובטחת עם הדבש ואת החלב – כמובן מבלי לדלג על המדבר והקשיים שיצוצו בדרך.
אבל במציאות במצרים יש גם מצריות ממש שוות, שלא ברור למה לעזוב מאחור (שלא לדבר על החופים של מדבר סיני) ובכניסה לארץ המובטחת מתברר ש-ביבי שולט שם...

אז אנחנו חוטאים למציאות, מפשטים אותה והופכים משהו מאוד מורכב לחד-מימדי, והכל על מנת להדגיש פואנטה ולהוציא "ואוו" מהמתאמן. "זה ממש נכון!" – הוא יאמר – "ברור לי מה לעשות!"
אבל החושך לא תמיד משלים את האור ולפעמים הם סתם מציקים האחד למשנהו, כמו זוג גורי חתולים משועממים.

האור לא רק מאמין שיהיה בסדר, הוא גם לוקח אחריות ועושה הכל שזה יקרה. הוא לא יעצור עד שהקרניים יגיעו ליעדם, ומבלי משים הוא ייתן השראה לרבים סביבו לקחת אחריות ולהאיר גם הם.

החושך לעולם לא ייקח אחריות! הוא לא אשם שאין לו את זה. כל השאר אשמים! והוא – רק קורבן של הנסיבות... הוא שואב כל פיסת אנרגיה בסביבתו, מעכל את קרני האור ובולע אותן ללא שובע.

- למה אתה לא מתקרב אלי ומאיר גם אצלי? זה ממש לא בסדר מצדך!

- אני מנסה, אבל אתה מתרחק שוב, או בולע כל אנרגיה שמגיע אליך! אולי תנסה להביא חום מבפנים. מתוכך?

- אתה לא חושב שהייתי רוצה?? אבל כולם חונקים אותי! אפילו אתה! בכלל,  אתה אור דיי חלש בסך הכל. מי אתה שתייעץ לי!

- אני לא טוב יותר. רק אופטימי יותר. מלא תקווה. תאמין שיהיה טוב ותעשה משהו בנידון.

- קל לך להגיד. לא עברת את מה שאני עברתי. אני מפחד! אתה יודע כמה דברים יכולים להתחרבש בשינוי?! יכעסו עלי, אני אאבד את המעמד שלי, אולי ארעב, יחשבו שאני חלש. אני לא יכול להרשות לעצמי!!

והם ממשיכים להתקיים, זה לצד זה בדיסהרמוניה מופלאה: האחד מנסה להגדיל את רעו והשני שומר שלא יגדל מדי. ועם השנים הגבולות מטשטשים ולא ברור עוד איפה מתחיל האחד ונגמר השני. מתמזגים בהדרגה ל-blur.

ואז מגיע איזה חכם תורן ומציע לאחד מהם לצאת ממצרים. נו באמת!

- תראה, אם אני מאחר רבע שעה הביתה – אני יודע שאגיע ואמצא אותה ואת הבנים עומדים בשביל הגישה לבית, ממתינים לי בדאגה. העומס הזה: לא לאחר הביתה, לא לאחר לעבודה וביניהם לעשות את כל מה שמצפים ממך בעולם שלנו – זה לפעמים קצת יותר מדי בשבילי.

- איך זה מתבטא?

- אני עובד בלחץ כל היום, להספיק. בעשרה לחמש – זורק הכל וטס לאוטו. חס וחלילה לא לאחר, אחרת אחטוף מנה של גערות. אני כבר לא מקשיב יותר למילים, אבל הלחן מרגיש כמו אצבעות שננעצות בלב.

- ניסית לדבר איתה? אולי להסביר לה את העומס בו אתה נמצא?

- ניסיתי בטוב וניסיתי ברע. השורה התחתונה היתה – או שתהיה זמין לי ולבנים או שלא תראה אותם יותר. היא יודעת בדיוק על איזו נקודה ללחוץ. הם כל החיים שלי...

- ואוו. למה זה הגיע לאיומים?

- אני מניח שזו הדרך שלה לאלף אותי. זה המודל שראתה בבית של אמא שלה.

אני יושב מהורהר. לרוב לא חסרות לי מילים. אבל אני מופתע מהאלימות הלא ממש פרופורציונלית לסיטואציה.

- היא ראתה מה זה עשה לך? חוסר השינה והלחץ האינסופי הזה?

- ראתה. נבהלה לרגע. בטח חשבה "מי יפרנס אותנו אם יקרה לו משהו?" ואז חזרה לשגרה: "תקלח את הקטן, עוד מעט 7 ולא הזזת את התחת".

- והבוס שלך? והקולגות? מבינים את המצב?

- החברים מבינים, הבוס קצת פחות. יודעים שאני אמשיך לעבוד כל הלילה, אחרי שהקטנים במיטות.

- אבל אתה חייב לראות במה שקרה קריאת השכמה. לא?

הוא מתכנס לתוך עצמו. נאטם. אחרי חמש דקות של שתיקה, הוא קם וצולע אל הדלת. אני מסתכל בשפשוף לאורך צווארו ובחתך מעל העין – כשהוא מהנהן בראשו לשלום, וחושב שיכול היה להיות גרוע יותר...

- - - - - - - - - 

לפעמים אני מוצא את עצמי מנתח אימונים לפני השינה. חושב איך הייתי יכול להועיל יותר. במקרה הזה, התעוררתי בבוקר עם שיר:

השחר מנצנץ קרני שלכת,

ורגע מפספס – פניה חדה.

עיניים עצומות – מוחו קודח,

מלילה שטפטף פתיתי שינה.

פזמון:

הראש צועק כבר שנשבר,

אבל הלב מהורהר –

כבר עשרה לשבע,

שוכב הוזה במכונית, בתעלה.

האם הוא משתנה חסר כל תוכן,

או שמא החסיר – פסיקה קטנה?

הכל יהיה מוכן – מחר בבוקר,

דוהר עולה בכביש לעבודה.

פזמון:

הראש...

עמדה שם במבט: "אני לא מאיימת",

נשק לבנים – ליבו דואב.

הדלת נסגרה – שתיקה רועמת,

הוא שוב ישב הלילה במחשב.

פזמון:

הראש...

הבוס המתנשא – העור קרוע,

אשתו שדהתה – שלולית של דם.

תיכנות זה כל חייו – גופו שרוע,

רק בן 36 – קולו נדם.

בכל שנה אנחנו מאמנים מספר אנשים ללא תשלום, PRO BONO.  

בתרבות הישראלית הנוכחית, מי שעושה משהו אלטרואיסטי נחשב לפראייר, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מסתבכים בהסבר מול קולגות, חברים ואפילו מול המתאמנים עצמם. (גם המילה העברית זוּלָתָנוּת, שכוונתה עזרה לזוּלָת מצלצלת זול...)
אבל האמת היא פשוטה: המילגה הזו שאנחנו מחלקים פעם בשנה נועדה לאלו שידם אינה משגת אימון, ופעמים רבות הם זקוקים לו יותר מאחרים. מה עוד שזו הנאה עצומה להיות מסוגל להרשות לעצמך לתת. אז בוא נקרא לזה בעצם אגואיזם (אָנוֹכִיוּת), וכך אף אחד לא ירים גבה. נניח...
ובין עשרות הבקשות שאנחנו מקבלים זיהינו אחת שונה: הוא מבוסס כלכלית, אלמן, ילדים גדולים אבל לא מסוגל לשלם.
בראיון הקבלה מסתבר כי הוא סובל מחסך כסף קשה:
 

- שאדליק מזגן?

- לא מפריע לי. מזגן זה מותרות. אצלי המזגן לא עובד מעל שנה. כואב לי הלב להשקיע בתיקון. אני מסתדר בלי.

- מה אתה מגדיר מותרות?

- טלויזיה בכבלים: 300 ומשהו שקל בחודש? על מה? להחליף דלת כניסה לבית - שהילדות מציקות שאקנה. מה רע בדלת מהעץ. כמה שריטות? מה עוד, אה...

- אני מתכוון באופן כללי יותר. מתי משהו הוא מותרות?

- כשאפשר לחיות בלעדיו מספיק טוב. תבין, אני גדלתי בבית של ארבעה ילדים והורים שעבדו מהבוקר עד הערב בשתי עבודות כל אחד, רוב השנים. דירת שלושה חדרים. לא היה מקום להכניס שטויות הביתה וגם לא יכולנו להרשות לעצמנו. הבגדים עברו בין הילדים ואת רובם קיבלנו כתרומה או מהמשפחה. בתור הבכור יצאתי לעבוד בגיל 16. לעזור בבית.

- אני מבין. והיום? לפי העבודה הבכירה שלך בעשר השנים האחרונות אני מניח שיש לך די והותר. מתי למשל אתה מרשה לעצמך נעליים חדשות?

- אני אספר לך קטע. ממש השבוע מישהו מהחברה במילואים כותב בפייסבוק שיש לו נעליים מידה 43, לפי הצילום במצב מעולה, לתרום. התחלתי לכתוב שאני רוצה ומחקתי. התביישתי. כי מצד אחד ממש חבל על נעליים טובות, אבל מצד שני ברור שאני מסוגל להרשות לעצמי.

- זה יהיה נכון להגיד שזו חרדה "שיהיה לי מספיק כסף" שנובעת מהילדות שבה כסף היה צורך קיומי?

- בוודאי. בוא נגיד שאני יכול כיום לקנות בית לשני הבנים בלי בעיה. בלי משכנתא... כן? ועדיין קשה לי להזמין טכנאי לדוד מים שהתקלקל שלשום כי זה 500 שקל בטח.

- ואתה מתרחץ במים קרים בינתיים?

- כן... מהר כזה. בסדר, ברור שאני אתקן מחר, מחרתיים. סתם מעצבן לזרוק על זה כסף טוב.

- אני מניח שהרבה החלטות שלך בחיים סובבות סביב הכסף, אבל כתוצאה מכך זה מהווה חסם משמעותי עבורך. זה כובל אותך למקום עבודה, כי לא תקנה רכב, זה מונע ממך לצאת לבלות, זה אפילו מקשה עליך לפגוש נשים...

- כן, כן... אני יודע... מה אפשר לעשות? אני מודע לנושא אבל לא מצליח להשתחרר...

- שמע. אנחנו נקבל אותך לאימון במילגה, למרות מצבך הכלכלי, כי למעשה אתה לא-מסוגל לשלם.

עוברים 4 חודשים. באימון המסכם הוא פונה אלי ומבקש לשלם עבור כל האימון שקיבל. אני לא ממש מופתע. לפני שבוע הוא קנה דלת רב-בריח במבצע.

"אולי עדיף שתשלם את המילגה עבור מישהו אחר?" – אני מציע.
- "יאללה, נלך עד הסוף!"

- ממש מעניין גלגל החיים שציירת. אפילו בתחום החברים, הבריאות והפנאי, בהם אתה מרגיש מעולה – מלאת רק שבע !?
- כן... שמתי לב... אני מניח שאני לא בן אדם של 10...

- אתה מה?

- לא בן אדם של 10. אני לא מרגיש מושלם בשום תחום. אני בינוני כזה ברוב התחומים.

- זה משהו שאמרו לך או אתה המצאת את המשפט הזה: "אני בינוני כזה" ??
אני חייב לרשום את זה על הלוח...
רושם לרוחב כל הלוח באותיות ענק: לא בן אדם של 10.
הוא נבוך.

- אני פשוט מרגיש ככה. שאפילו מה שבסדר גמור הוא סבבה - אבל בטח לא מושלם.

- נראה ממש מפחיד אותך להגיע לגבולות של הציור ואתה נעצר. משאיר שוליים רחבים... תסביר לי מה יכול להיות למשל יותר טוב בתחום ה-חברים.

- לא יודע. בטח יכול להיות יותר טוב. יותר חברים, יותר מסיבות. אנארף? חחח
אני חושב שאין משהו מושלם בחיים.

- אני זורם. אין מושלם. יכול להיות יותר מ-7 בעתיד? באחד התחומים? אולי 8 או 9 חס וחלילה...
הוא מגחך, ואז משתתק ומתכנס בעצמו בחזרה.
- לא חושב. לא מאמין בזה. חינכו אותי לצניעות. נראה לי לרשום 10 זה שחצנות.

- בסדר גמור. אין מושלם. 9 זה לא מושלם. 8 זה צנוע...
אני יודע שאני מציק לך. ואני מתנצל, רק שנראה לי שמשהו אחר עוצר אותך מלפרגן לעצמך.
שתיקה ארוכה. לבסוף הוא מושך בכתפיו ופולט:

- יכול להיות שאני פשוט מפחד לחלום שוב. כשהעזתי – הייקום נתן לי נבוט בראש והזכיר לי לחזור למציאות!

- מתי למשל?

- סיפרתי לך שאני גרוש כבר 5 שנים ושאשתי בגדה בי. זה היה בשיא הפריחה שלי בקריירה. נסעתי המון לארה"ב לנסות לגייס כסף למפעל שהקמתי. מסתבר שבשנה ההיא היה לה רומן. זו היתה הסטירה הענקית של חיי. לא הבנתי מאיפה זה הגיע! הייתי דקה לפני הגשמת החלום שלי. החוזה חיכה שאגיע לבוסטון לחתימה כשהכל התמוטט סביבי.

- למה אתה לוקח את האשמה הזו עליך? היא בגדה בך.

- הייתי כל כך שבוי בחלום של עצמי שפיספסתי את הצרכים שלה.
מאז למדתי שעדיף לחיות פשוט. בלי פנטזיות. ככה אני יכול להקדיש יותר זמן לילדים, לחברים, להורים.

- הבנתי. אז אסור לך החלום או להתלהב ממשהו, אחרת הייקום יעניש אותך.

- כן. אני שומע את הסרקזם בקול שלך אבל זו המציאות שלי.

- לא היתה ציניות. שיקפתי את מה שאמרת. אולי זה נשמע לך פחות רציונלי כשאני אומר את זה. אולי, מצד שני, הענשת את עצמך מספיק?

אימון עם הרבה שתיקות. ואני מנצל את האסימון הנופל לאיטו להכות בברזל:

- אני בספק אם לייקום יש משהו אישי נגדך... יותר סביר שאתה מונע מעצמך את הסיכוי לאושר, להנאה - מפחד הכשלון. זה הכל.

- אולי... לא רוצה להפגע שוב.

- אתה מתרכז בכאב בסוף. תנסה להזכר בתחושות הסיפוק וההתלהבות שהיו לך כשרדפת אחר החלום שלך. תתאר לי איך הרגשת.

עיניו נפקחות ואור מציף את פניו. הוא נראה אדם שונה מהתמאמן שמגיע אלי בשבועות האחרונים.

- אושר עצום... אני...

- אל תמשיך להסביר. תתרכז בתחושות האלו עוד קצת.

אני מושך את השתיקה עד אשר ההבעה על פניו דועכת וממשיך:

- תגיד, אתה אותו אדם שהיית לפני 5 שנים?

- ממש לא. למדתי המון.

- אתה חושב שהיום היית יכול לרדוף אחרי חלום וגם להקדיש זמן לאנשים היקרים לך?

- אני חושב שכן. אבל...

- בלי אבל! אתה מבין שאין סתירה? יש מצב שתוכל להיות "בן אדם של 10"?

- אה... בוא נתפשר על תשע וחצי...