חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4

- כאן רואים אותי מקבלת את ההסמכה לתואר. האישה שבוכה בשורה הראשונה זו אמא שלי.

היא מסבירה לי את הדף הראשון במצגת המצויירת שהכינה. השנה שם היא 2021. אבל היא מתארת הכל בלשון הווה. כשממחישים את העתיד  - המוח מכיר בו כמציאות אפשרית, ברת השגה. חסמים ופחדים מתמוססים ומפנים דרך לעשיה.
- למה היא בוכה?
- היא לא האמינה שיגיע הרגע הזה. קיוותה, אבל לא ממש חשבה שיש סיכוי שזה יקרה. אני שלא היתה לי בגרות...
- למה לא היתה לך בגרות?
- אין לי... כי יש לי בעיה עם האנגלית והמתמטיקה, עוד מהיסודי.
- אנחנו ב-2021. לא רק שיש לך בגרות. כבר סיימת את התואר בחינוך...
- אה... כן...חה חה חה...
- בואי נמשיך במצגת. מה רואים פה?
- כאן אני ובעלי בצלילה באילת. בעלי קיבל חופש שבוע מהעבודה שלו באלביט. אנחנו מאוד אוהבים את הים ולפני שנתיים, ב-2019, מצאנו זמן להוציא רשיון. זה היה אחרי שהוא קודם בעבודה להיות ראש צוות ומאז אנחנו מאוזנים כלכלית. יכולים לרשות לעצמנו. כאן רואים את הרכב החדש שלנו, עם הגגון הנפתח. אני אוהבת להרגיש את הרוח בנסיעה.
- איזה כיף! הציור ממש נראה אמיתי. אמרת שאת מוכשרת בציור אבל לא ידעתי עד כמה.
- תודה. אבל כמו שאתה רואה הפנים לא ממש דומות... השתדלתי להציג אותנו כמו שאנחנו מרגישים יותר מאיך שאנחנו באמת נראים.
- נמשיך?
- אוקי. אז כאן רואים אותי בשיעור אומנות, מול התלמידים ואני מדגימה להם איך בונים דמות בעזרת בובת מנקין.
- את משתלטת על הכיתה? מייצרת עניין?
- בטח. אני מדביקה בהתלהבות שלי. באהבה שלי לנושא, ליצירה. בצד פה זה תמונות שאני ציירתי בפחם והבאתי לכיתה להמחשה.
- לפני שאנחנו ממשיכים, ספרי לי קצת איך הצלחת להתגבר על המחסום של האנגלית.
- או-הו. אני עוד לא שם.
- אנחנו מדמיינים עתיד. תזכרי בתוכנית הפעולה שבנית ודמייני איך היא עבדה. בזכות האופטימיות והנחישות שלך...

היא עוצמת עיניים ומשעינה את ראשה לאחור. שואפת אויר וממשיכה כשעיניה עצומות:
- אוקי. כבר מהפגישה הראשונה עם המורה הפרטי לאנגלית הרגשתי את הבטחון שהוא מעניק לי. לא פחדתי לטעות. לדבר בהתחלה כמו מפגרת אבל ללמוד, לתקן ולהשתפר. עזר לי מאוד גם הספרים באנגלית שקראתי בכל התקופה הזו. התחלתי עם ספרי ילדים ובסוף הגעתי לאסימוב! זה היה ממש מספק לסיים 200 עמודים באנגלית!
- מעולה! אני מניח שאת גאה בעצמך. ואני מבין שאחרי כן השלמת את שלוש הבגרויות שהיו חסרות לך.
- כן. עם ההצלחה הגיע הבטחון שאני מסוגלת, ומשם הדרך לאקדמיה היתה פשוטה.
- ומי תמך בך בתקופה הזו. אני בטוח שהיו גם ירידות לצד ההצלחות.
- ברור. החבר שלי, כלומר בעלי תמך בי, עודד אותי ושמר עלי גם ברגעים שכמעט התייאשתי. זו היתה תקופה לא קלה ללמוד במכללה ביום ולקחת על עצמי בחנות את משמרות הערב ורוב השבתות. לסגור בהדרגה את החובות ולחזור לשליטה על ההוצאות מול ההכנסות.
- איך את מרגישה כשאת מסתכלת במצגת שהכנת?

היא ממהרת לנגב דמעה סוררת.
- מאוד מרגש. כי בראש שלי העתיד די מפחיד ומסובך, אבל כשאני מסתכלת על הציורים אני כמעט מרגישה כמו אלבום של משהו שכבר קרה! שהצלחתי להגשים הכל. זה מרגיש אמיתי, אפשרי. הבעיה שאני יוצאת מפה עם המון אדרנלין ואז למחרת החיים חוזרים... איך אני שומרת על המומנטום והאופטימיות?
- את פשוט פותחת את המצגת ומתבוננת בעתיד שאת מאחלת לעצמך. עדיף ביחד עם אנשים אחרים שמפרגנים לך ומאמינים בך. אין פה מדע בדיוני. יש לך את כל הכלים להתמודד. אני מאמין שאת מסוגלת! ואת?
- גם! אני רואה את השינוי שעברתי ואני לא אותו אדם שנכנס לכאן. עכשיו כשהחלום מולי אני לא אוותר בקלות!