- היית אומר שאתה אבא מחבק? מראה חום?

- אמממ... לא. אצלנו זה לא ממש מקובל.

- אבא שלך היה מחבק אותך בילדות? אמא שלך?

- שניהם לא ממש. אתה צריך להבין - זה היה חינוך קומוניסטי. כולם צריכים להיות חזקים וקשוחים. חום מחליש, ביקורת מחזקת.

- ואתה מסכים עם זה?

- ממש לא! שם כולם התנהגו ככה אז זה נראה טבעי. אבל כשעליתי לארץ ראיתי הורים של חברים חמים ומחזקים והבנתי שזה לא מוצלח. אבל זה הרגל שקשה להתנתק ממנו.

- ומה לגבי הביקורתיות? אתה חושב שאתה מעביר הרבה ביקורת על הילדים? אולי גם על אשתך?

- כן. על כולם. אבל בעיקר על עצמי...

- אתה יודע שזה מאוד אופייני? אנשים שהתרגלו בילדות לקבל ביקורת רבה מההורים – לוקחים את התפקיד הזה בהתבגרותם וממשיכים בביקורת עצמית הרסנית ונוקבת.

- אבל ביקורת היא גם טובה. היא עוזרת לנו ללמוד מהשגיאות ולהשתפר.

- ברור. השאלה איך היא נאמרת ואיך היא מתקבלת. להורים יש כוח עצום לבנות ולהרוס במחי-יד. לפעמים במבט – בלי להכביר במילים. אז אם אתה עושה טעות ואני אגיב במילים, או במבט - "איזה טיפש" או "מה עשית?" - הרי שאין פה שום ביקורת בונה. מה למדת לשפר לפעם הבאה?

- נכון. אבל הורה אחראי להזהיר את הילד מטעויות.

- בהחלט. אבל אין טעם להדגיש כשלון שהילד כבר מודע לו ולהחליש את הבטחון העצמי שלו יותר. ומה לגבי החלק השני של המשוואה – כלומר לתת חיזוקים על הצלחות?

- אני נותן קומפלימנטים רק אם עושים משהו יוצא מהכלל. לא כל דבר קטן. אחרת זה סתם.

- סתם מה? סתם מחזק אותם?

- גורם להם להיות מפונקים.

- ברור שחיזוק צריך להיות בפרופורציה למעשה, אבל גם ביקורת באותה מידה. אתה אומר להם כל פעם כשאתה גאה בהם?

- לא. אני מניח שאני לא מחלק מספיק קומפלימנטים.

- אז אולי נתרגל קצת לתת מחמאות: שאל "איך הלך בלימודים" ותחפש סיבה להגיד "כל הכבוד", "ממש יפה", ואולי גם בטעות יצא לך "אני גאה בך"...

- חחח... בטעות, כן...

- ממש כל יום לפחות משהו אחד. למישהו – לילדים או אולי לאישתך. אני מבטיח לך שהפידבק שתקבל, בצורה של חיוך מאושר או גֵו זקוף יותר – יתנו לך מוטיבציה להמשיך בתבנית החדשה.

- פשש... לא קל. אבל אני מבטיח לנסות.

- ומה לגבי מגע פיסי - היית רוצה לחבק את הילדים שלך לפעמים?

- נראה לי שכן. אבל הילדים כבר רגילים שאני ככה. הם לא יבינו אם פתאום אחבק אותם. זה יהיה מוזר לכולם. תשמע, לפעמים אני מחבק – למשל כשהם חזרו עם סבתא מחו"ל.

- איזה סוג חיבוק זה?

- מה זה איזה? חיבוק.

- זה חיבוק חם, או כזה קצרצ'יק כמו של קולגות?

- השני...

- היית נהנה מחיבוק ארוך וחם? חיבוק אוהב כזה?

- נראה לי שכן, אבל אני לא יודע איך...

- בוא נתחיל מכל פעם שאתה חוזר מהעבודה: חיבוק לבת וחיבוק לבן. אבל תספור בלב לפחות 3 שניות לפני שאתה משחרר. וחיבוק הכי רחב שאתה יכול להקיף. אתה חושב שאתה מסוגל?

- כן. אני אשתדל. כי באמת הייתי רוצה להיות קרוב יותר אליהם.

- אבל חיבוק גדול. כמו דוב.

- אבל אני דוב רוסי...

- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

- גם את המטלה הזו שלחת לי שעה לפי האימון. שכחת מזה?

- ממש לא. הייתי צריכה שזה יתבשל אצלי לפני שאני שולחת. דיברנו על הדחיינות שלי...

- אבל את אחת הנשים הפחות עצלניות שאני מכיר. אז הדחיינות לא נובעת משם. מאיפה זה נובע לדעתך?

- אני ממש לא יודעת. אני מוצאת את עצמי בוהה בטלויזיה או מתחילה משימה קלה יותר ודוחה את זו החשובה למצב שארגיש מוכנה יותר. סתם דחיינית מלידה אולי.

- חחח... אני לא חושב. בסופו של דבר שלחת מסמך ממש מושקע ומעמיק.

- כן. נכנסתי ל-ZONE כמו שאומרים והכל שטף החוצה.

- ואת מרוצה מהתוצאה?

- תראה, אם היו לי עוד כמה שעות הייתי משפצרת עוד. מסדרת קצת את הכותרות וכזה.

- ואז זה היה מושלם?

- כמעט. אני יודעת שאני פרפקציוניסטית. לא צריך לרמוז לי. יש משהו יפה בעבודה מושלמת, אתה לא חושב?

- בהחלט. לדעתי זה מתחבר גם לחוש האסטטיקה המפותח שלך: לעיצוב הבית שלך, לתכשיטים שאת עושה, לאהבה שלך לנופים וטיולים.

- אני מסכימה. זה מתחבר טוב שלמות ויופי.

- אבל נראה לי שזו גם הסיבה לדחיינות. במקרה שלך, את נוטה לדחות את המשימות היותר מורכבות בגלל פרפקציוניזם. אני לא בטוח אם זה בגלל שאת מפחדת להכשל או בגלל שאת דואגת שאין לך את הכלים לביצוע מושלם – אז את פשוט דוחה אותן.

- אולי שניהם... לא חשבתי על זה ככה...

- אז את מעדיפה לעשות קודם את המשימות הפשוטות, והפחות חשובות, שיצאו מושלמות ולא מסיימת את המשימות החשובות - כמו השיפוץ במטבח שנמשך שנתיים. לא?

- יש מצב. למרות שחשבתי שאני לא מסיימת את השיפוץ כי קשה לי למצוא את כל המרכיבים שרציתי. אבל תכלס כנראה שלא הצלחתי לדמיין את המטבח המושלם. אבל בכל מקרה – אני לא יכולה לשנות את הפרפקציוניזם שלי, אז מה זה משנה?

- מי אמר שלא? זה לא יהיה קל, אני בטוח. אבל אם תתרגלי מספיק פעמים – תגלי שזה משתנה בהדרגה. נראה לי שבמקרה שלך, אם תמצאי את היופי שבחוסר השלמות – יהיה לך יותר קל.

- אבל איך ריצוף עקום או עבודה מרושלת יכולה להיות אסטטית?

- יכולה. תני לי דוגמא למשהו שעשית שלא היה מושלם אבל מצאת בו יופי. לאו דווקא ויזואלי.

- אממ... לפני שבועיים הבן שלי קנה שידה וביקש שנרכיב יחד, כי הוא יודע שיש לי ידיים יותר טובות מאשר לאבא שלו. כמובן שהיו חסרים מלאאא חלקים בקיט. הוא אילתר ברגים ישנים מהמגירה, הוסיף אלכסון מקרש שהיה לנו במחסן – בכדי שהיא לא תתנדנד, ובכדי להסתיר את החריצים בעץ הוא שם שתי שכבות לכה כהה. בקיצור – יצא זוועה! גועל נפש סיני אמיתי. אבל מה: הוא היה כל כך גאה בעצמו, יחסית למוצר שהוא קנה יצא ממש מרשים, והיה כל כך כיף לעבוד ביחד -  אז כשהסתכלתי על זה אחרי שהוא העמיס את כל ספרי הלימוד שלו והמדפסת, לא יכולתי שלא להתרגש.

- מקסים. כלומר השלמות לא היתה בחיצוניות אלא במה שזה ייצג עבורכם.

- בדיוק. זו היתה מעין יצירת אומנות שלנו.

- על זה אני מדבר: להתרגל למצוא יופי במשהו לא מושלם. למשל להנות מ"לשחרר" את הליטוש האחרון ואת זה שאחריו. להשאיר פינה לא שלמה בכוונה ולהנות ממנה. וככל שתכריחי חוסר שלמות, תגיעי לאיזון: תוכלי להשתמש בפרפקציוניזם כשהיא נדרשת, בלי שהיא תשאר גם כ-חסם מכשיל במקרים אחרים.

- הבנתי. להנות מהאסטטיקה של הגמישות שלי.

- בדיוק! אהבתי.

"ברגע שגילית איזו מכפות הרגליים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת רק הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד." (פו הדב)

- אז איך היה השבוע?

- בסדר.

- יש לך את זה ביותר מילים? או שאתה מתכוון במילה-אחת "בסדר", בשתי מילים "לא-בסדר"?

- חחח. לא... היה שבוע עמוס מאוד.

- אני מרשה לעצמי לתרגם, לפי הבעת הפנים שלך, "לא התקדמתי ולא דיברתי עם הבוס". צדקתי?

- בול. אבל באמת - פשוט לא הספקתי לנשום.

- אתה רוצה להגיד שלא מצאת בכל השבוע חצי שעה לשבת עם הבוס שלך על נושא התפקיד? אני לא מעביר ביקורת אלא באמת רוצה להבין.

- היתה לנו בעיה בקו הייצור והייתי חייב לפתור אותה. כל יום עבדתי עד 8-9 בערב.

- צהרים אכלת? הפסקות עשית?

- ממש לא. חטפתי פה ושם איזה משהו מהמטבחון תוך כדי ריצה.

- והבוס? נשאר גם הוא עד 9? יצא לכם לדבר?

- הוא נשאר, אבל עסוק בנושאים אחרים. יצא לנו לדבר רק בנושא הבעיות בקו.

- זוכר שהיתה לנו אותה שיחה באימון הקודם? ומה סיכמנו?

- אני זוכר בדיוק. אמרנו שלא שאין זמן, זה עניין של סדרי עדיפויות ואני חייב לשים את עצמי במקום ראשון, לפני העבודה.

- נכון. ומה קרה?

- אני לא יודע. אתה אשם! אני יוצא מפה כל שבוע עם המון אדרנלין. זורח מאופטימיות עד שאני הולך לישון. בבוקר אני קם ליום חדש ופוגש את החיים בדרך למשרד. בעבודה מתנפלים עלי עם כל הבעיות ואני שוכח את כל המוטיבציה שפמפמת לי...

- אז אני מתנצל אם אני דוחף אותך לעשות מה שלא רצית.

- ממש לא. זה בהחלט מה שאני רוצה וחייב לעשות. פשוט חוזר לתבנית שאני רגיל. שוקע בעבודה עד צוואר.

- אני רואה שזה חשוב לך להצטיין שם.

- ברור. אני מפחד על המקום שלי.

- מה יש לך לפחד? הבנתי שאתה מחזיק שם את כל המחלקה למעשה.

- כן, אבל לך תדע...

- חשוב לא לעשות דברים מתוך תחושת פחד. זו תחושה מאבנת.

- נכון. אבל אני אמיץ ונחוש בערך עד למחרת האימון...

- אז אולי אתה לא באמת רוצה...

- אני יודע שזה ה-comfort zone שלי. שנוח לי להשאר במצב סטטי. אבל הנישואין שלי לא יחזיקו עוד הרבה לילות מחוץ לבית. אני חייב לעשות משהו. אין לי ברירה.

- אני יודע. אבל אתה חייב להשתחרר מהפחד ולא לעבוד לפיו.  

- אנחנו גם חברים טובים, אני והבוס. לא נעים לי גם ללחוץ אותו.

- אתה יודע מה הבעיה שלי עם מתאמנים אינטלגנטיים?

- מה?

- שיש להם תירוצים לוגיים נפלאים. שאין לי תשובות לגביהם. הרי אתה המומחה בחייך ותמיד תוכל למצוא סיבה נוספת "למה לא"...

- חחח... נכון.

- אתה צריך לעשות, לא בגלל שאני מלהיב אותך, אלא בגלל שזה חשוב לך!

- צודק. אני אדבר איתו לקראת סוף השבוע.

- מה רע מחר?

- מפחיד... תבוא איתי לתת השראה?

חבר העביר לי סרטון ובוא נראים חיילים צעירים מתעמרים, בגבר ערבי שמסרב לעזוב את המקום למרות דרישתם, בתחילה מילולית ובסוף באופן פיזי.

כשמתעמקים בתוכן, מבחינים במספר צלמים, עם הכיתוב PRESS, שמתעדים את המקרה מכל זוית אפשרית ובתקריב. מהר מאוד התחוור לי שמדובר בפרובוקציה שהוצאה מהקשרה ונערכה מגמתית, אבל בכל מקרה הצליחה להפיל בפח את החיילים ולהציג אותם כחסרי כבוד או ערכים.

הסתובבתי עם התמונות בראש, מנסה לעשות סדר במחשבות עד שקלטתי שכל ה"שחקנים בסרט" הם קורבנות:

- מלאכת שיטור כזו של פיזור אנשים אינה משהו שנערים בני 18-19, עשירי טסטוסטרון, אמורים לעשות (וכן, אני עומד מאחורי "נערים" ולא "גברים צעירים"). בר סמכא מבוגר היה יודע להשיג את מבוקשו במילים ללא שימוש בקללות או בכוח.

- איש לא הכשיר אותם בקורס שוטרים מקצועי לטפל באוכלוסיה אזרחית. מבחינתם זה ה"אויב" והם חסרי אמפטיה לחלוטין.

- חלק מהחיילים האלו יחזרו הלומי-קרב, מעומס ההחלטות הלא אנושיות שחוו או עשו בעצמם.

- האגו והכבוד משחק תפקיד בשני הצדדים: הגבר שמרגיש שחייל צעיר לא יגיד לו ללכת מטריטוריה שלו, החיילים שמתעקשים שיזוז כמה מטרים שכן "הם הקובעים".

- הצלמים שמנסים לביים את הארוע ככל האפשר לצרכיהם גם אם יגרמו לחיילים להשפיל את הגבר יותר. הכל בשם מטרה של הכפשת ה"אויב".

מעניין כיצד אנשים מחפשים ומפיצים סרטונים שתואמים לדעתם ומתעלמים מסרטונים ומידע אחר. הרי באותה מידה אנשים אחרים יפיצו סרטונים שבהם חיילים מחלקים סוכריות ומעבירים זקנות את הכביש. התחלנו להתנהג כמו החדשות – מעבירים כותרות מזעזות ולא תוכן משקף. הרי אלו המקרים החריגים. רוב הזמן החיילים לא אלימים ולא מחלקים סוכריות...

ולא, אין פה עניין של שמאל וימין. יש אנשים מוסריים ואיכותיים מכל הקשת הפוליטית. אבל כל עוד זה "אנחנו" ו"הם" אז נשארת הפרדה מאולצת וריחוק. כשנפגשים אחד מול השני – זה סתם שני אנשים שיעזרו אחד לשני כברירת מחדל. אבל כמו אצל להקת כלבים, העדר קובע ולא האינדיבידואל.

אנחנו צריכים להתרגל להסיר תוויות.   זה מבטל הפרדות מאולצות והמון דעות קדומות, אבל בעיקר מעשיר ומגדיל אותנו עצמנו. (וכמובן שלא רק בנושא הסכסוך הזה)

ולמרות שאני כותב על סרט שלא תוכלו לנתח – החלטתי שלא לשתף אותו כאן מעצם העובדה שאין לי שום רצון להפיץ תעמולה שאין בה מטרה חיובית. בתגובה החלטתי להפיץ את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=N8DMGaeDXE4

- קראו לי "דוד הבכיין" במשפחה. אני לא בוכה כמו בחורה אבל אתה שם לב...

- כן העיניים שלך מתמלאות כשמדברים על משהו מרגש. למשל כשהזכרנו את התקופה שהבן שלך היה חולה.

- אני לא שולט בזה

- אבל אתה מתבייש. למה? כי אתה גבר? כי גבר לא בוכה?

- בדיוק!

- מי אמר??

- מה זה מי? כולם. אבא שלי, דודים שלי, חברים מהצבא.

- מה לא בסדר בגבר שבוכה?

- אי אפשר לסמוך עליו. גבר צריך להחזיק את הבית. להיות הסלע הזה שתמיד אפשר לדעת שהוא שם. אני אבל ממש לא כזה לצערי.

- אתה לא שם? אי אפשר לסמוך עליך?

- אני חושב שאפשר דווקא

- אז מה הבעיה? איך הגיוני שהגוף שלך, המוח שלך, רוצים לבכות ומישהו חושב שצריך להדחיק את זה? כשאנחנו חונקים את הבכי זה מייצר סטרס ופוגע בבריאות. ומצד שני כשבוכים - אתה משחרר את כל הכאב והתסכול ומרגיש אחרי כן רגוע יותר. נכון?

- זה נכון, לא חשבתי על זה ככה.

- כמו צחוק. לצחוק את אוהב?

- מאוד!

- אני רואה. אתה עושה הרבה צחוקים... אז הצחוק, כמו הבכי, חשובים. הן תגובות טבעיות שמפרקות לחצים ושומרת עלינו לא רק נפשית אלא ממש בריאותית.

- מה הכוונה בריאותית?

- הבכי והצחוק מפיגים לחצים וממש שומרים על לחץ דם, הלב, המערכת החיסונית ומקלים על כאב – בעוד שסטרס עושה את ההיפך. אז לא רק שזה לא בושה לבכות – זה ממש טיפשי לעצור את עצמך.

- אז אני לא דפוק לדעתך?

- דפוק? ההיפך. אתה בריא יותר בזכות זה שאתה נותן לעצמך לבכות. זו לא קללה, זו ברכה. אני מניח שזה הקל עליך להתמודד עם התקופה הלא קלה שעברתם. יותר ממישהו שהיה מנסה להשאר מאופק למול ילד סובל. יש סיכוי שטיפוס מאופק מדי עלול להשבר נפשית, לחלות בעצמו בעתיד או פשוט לברוח מההתמודדות.

- זה כנראה מה שקרה עם אבא שלי. הוא לא הגיע לבקר את הנכד בבית החולים בזמן הטיפולים. כעסתי עליו מאוד ועכשיו אני פתאום מבין שפשוט לא היה מסוגל להתמודד.

- סביר מאוד. אתה יכולת לצאת למרפסת, לבכות קצת, להתאושש ולחזור. לדעתי זה מה שעושה אותך גבר חזק באמת. בסופו של דבר תמיד היית שם. זמין.

- אין לך מושג כמה הקלת עלי. שנים אני מסתובב עם התחושה שמשהו לא בסדר אצלי.

- אז אם עכשיו אני אגיד לך "דוד הבכיין"? מה אתה עונה?

- אני מבין שזה תפיסת העולם שלך, אבל זה מצויין בשבילי.

- יש לך באמת אומץ לענות ככה?

- נראה לי שכן. אני מוכן אפילו לשיר לך את זה...

- מצחיק אתה

- ובכיין

א' מרים את ידו בהססנות. בוחן את שאר חברי המעגל, שמא שאלתו תחשב טפשית. אני מסיים את המשפט ונותן לו את רשות הדיבור.

א: איך מתיישבת הגישה שאתה מתאר של "אין אני" עם פרויד, שאצלו הכל היה סביב ה"איד" ה"אגו" וה"סופראגו".

- לא מסתדר. הפסיכולוגיה המודרנית לא מתחייסת ברצינות יתרה למרבית התפיסות הפרוידאניות, ובעיקר ל"אגו" שאצל פרויד היה השליט העליון והרשע. דווקא התפיסה שלא קיים "אני", שקיימת גם בבודהיזם, תופסת מקום של כבוד.

אם נקבל את התפיסה שלמעשה המוח מכיל מודולים נפרדים, רשתות נוירונים מקבילות, שמעבדים את המידע שנכנס ומקבלים החלטה בהתאם – נבין את מה שאנחנו קוראים "דילמות" ביתר קלות. למשל: הרשת ההשרדותית תחליט שכדאי לרצוח את ההוא שעקף אותנו בקופה, הרשת הרגשית תשים לב שהוא צולע ותחמול עליו, הרשת החושית תשים לב שאנחנו מזיעים וכדומה.
אז למה אני חופר לכם על כל הנושא ומה הקשר לאימון?

ב: באמת למה?

ב' תופס את תפקיד הליצן של החבורה...
הקבוצה מגחכת. רובם קשובים וחלקם זזים בכסא באי נוחות.

- כי אז מגיע "איש יחסי הציבור" (יח"צ), The PR guy, ולוקח שליטה. זה לא ה"אני". זה המודול הנוסף שתפקידו לספר את הסיפור הנכון. לעצמנו ולסביבה.
אנחנו מתחילים להסביר באופן מודע לעצמנו למה החלטנו לדחוף לו את העגלה ולרטון, שזו היתה פשרה בין לרצוח אותו לבין לתת לו לעבור...
א: אמרת קודם שכל המודולים האלו הם תולדה של אבולוצית "ברירה טבעית". למה אנחנו צריכים להסביר?

- או. אז מסתבר שאנשים התפתחו כחיה חברתית במיוחד. אנחנו חייבים את החברה כדי לשרוד. ולכן אנחנו צריכים לתקשר אחד עם השני ולהסביר את עצמנו. לא תמיד יש קהל שמקשיב ולכן אנחנו לרוב מסבירים רק לעצמנו, אולי למקרה ונישאל. אבל כמה פעמים ראיתם אנשים מחפשים אמפטיה למעשיהם מאנשים זרים לחלוטין: "ראית את החצופה הזו שניסתה להכנס לרופא לפני? הראיתי לה מה זה!"
חשובה לנו הדעה של אחרים. זה צורך מאוד בסיסי. השרדותי למעשה. ומכאן נולדה היכולת שלנו "לספר סיפור" ולהסביר למה עשינו מה שעשינו. גם לעצמנו.

ל: נראה לי שזה גם נועד לאפשר לנו מודעות עצמית.

- בהחלט. ברור שאני מפשט את העניין כדי להגיע לעיקר הנושא שלנו באימון היום: מודול יח"צ. שחלקו כמובן ב"מוח שמאל" במרכז הדיבור. זה החלק היחידי שיודע לדבר ולכן אנחנו מזהים אותו כ"אני".

ר: נראה לי שזה קצת דומה למה שדיברנו בפעם שעברה על "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על חיינו". על מי שאנחנו ומה עשינו עד עכשיו.

- במידה רבה, בהחלט. רק רציתי שנזכור לתת להסבר שאנחנו נותנים למעשים שלנו מידת חשיבות פחותה ממה שמקובל. רוצה לאמר: זה לא באמת "אנחנו", זה רק איך שאנחנו מסבירים. ועוד משהו: בוא נניח שיש לנו מודול במוח בעל יכולת תפיסה מופשטת. כזה שרואה תמונה גדולה. לשם הפשטות נתייחס אליו כ"מוח ימין", למרות שכנראה הוא לא בדיוק רק שם פיסית.
לדוגמא כשאנחנו יושבים כאן במעגל. ה"מוח הימני" הזה רואה את הבעות הפנים ומיקרו-ההבעות (micro expressions), את שפת הגוף של כל הנוכחים, שומע את טון הדיבור (לא המילים דווקא) ובונה תמונה של המצב שלנו בקבוצה. הוא מאפשר לנו "לחוש" במרכאות מה ישפר את מצבנו או להיפך. הרבה פעמים כשננסה להסביר אותו נקרא לזה "תחושת בטן" או אינטואיציה, כלמעשה אנחנו יודעים את התשובה אבל מודול היח"צ (שאנחנו טועים וקוראים לו "אני") מתעקש להסביר את הידע הברור הזה. לפעמים אנחנו ממציאים אפילו סיפור לוגי שאין לו שום קשר למציאות רק כדי להסביר את הדבר הברור הזה בדרך שנוכל לקבל כ"מדעית" או אמיתית. דוגמאות?

ד: זה מזכיר יקיצה מחלום מסובך שאני מנסה להסביר מה חלמתי. ברור לי שהחלום היה תמונות, חלקן פסיכודליות שלא ניתן לקישור לוגי ובכל זאת אני בונה סיפור ואחרי כמה דקות החלום האמיתי מתפוגג ונראה לי שהסיפור היה החלום.

- יפה. עוד דוגמאות?

ל: בטח - אהבה! את יודעת מה את מרגישה, ובכל זאת מנסה להסביר במילים למה הוא מתאים לך.

- דוגמא נפלאה! אין הרבה קשר בין ההסבר למציאות המורכבת ש"רואה" מוח ימין. זה קצת דומה להרצאה של גאון עם מתורגמן עילג. הגאון מצייר תמונה מורכבת, רב מיימדית, בצבעים מרהיבים, ועם פרטים מדוקדקים – והעילג מנסה להסביר במילים דלות את היצירה. דוגמא, מישהו?

ד: זה כמו להסביר שקיעה...

- יפה! בדיוק. כמה מגוחך להסביר יופי כזה במילים. על גבול הפשע, לא?

נראה שבכל מהלך הדיון ב' בונה לחץ וכעת הגיע לרתיחה:
ב: אני מצטער, אבל מה אתה מנסה להגיד בדיוק? שאין באמת "אני"? אז מי מקבל את ההחלטות? מי כואב או אוהב?

לחשושים. עוד כמה מרגישים או חושבים כך. בכל זאת פצצה לא נוחה.

- אני מבין את החרדה שיכול ליצור רעיון כזה. וזה דיון פילוסופי שאפשר להמשיך ולהתעמק בו שעות רבות. אבל במסגרת הסדנא שלנו רציתי רק להטיל ספק בחשיבות ה"אני" הזה. בחשיבות ההסבר הלוגי שאנחנו ממציאים לאחרים או לעצמנו, שמנסה באופן נלעג לתאר את מה שאנחנו מרגישים או יודעים ב"אינטואיציה". לפעמים אנחנו פשוט יודעים! למה אנחנו לא נותנים משקל לידע האמיתי הזה? למה חייבים להסביר תמונה במילים?

שתיקה. אנשים מעכלים. ב' משחק בטלפון בעצבנות מופגנת.

- אולי אם לא היינו מסבירים הכל במילים אלא הולכים עם ה"מוח הימני", הגאון יותר – היינו מקבלים החלטות חכמות יותר? ואולי ה"אני" האמיתי שוכן ב"מוח הימני", השקט יותר.

מה דעתכם?

חומר נוסף לעיון 

- לא הצלחתי לבצע את המטלה שסיכמנו. לא מצליחה להגיע לזה... וקבעתי עם עצמי ברביעי אחרי העבודה ואז אמא שלי התקשרה לגבי הבעיות שלה בסלקום ו...
היא ממשיכה בהסבר מפורט ומדוקדק איך חלפו השעות והפכו לימים והיקום כולו נעמד על רגליו האחוריות ואיים לבלוע אותה. בשלב כלשהו אני נאלץ לעצור את השטף ולפקס את האימון:

- אבל העניין עצמו הוא דחיינות. סיכמנו שזה חסם מהותי אצלך. הרבה מסתובב סביב הבור הקטן הזה.

- בור קטן? יותר כמו - המכתש הגדול! חחח... אבל מה שלא מסתדר לי שבהרבה נושאים, בעיקר בעבודה, אני כמו בולדוזר. מתנפלת ופותרת. אין דחיינות. ובבית נכנסים מלא בלת"מים. איך זה יכול להיות?

- באילו נושאים נראה לך שאת דוחה דברים? תני לי דוגמא.

- למשל טיפול בכספים כמו שאתה יודע, החיכוכים עם אחותי, קידום בעבודה, לימודים. אפילו להחליף תסרוקת אני מפחדת.

- אז אולי הבעיה היא לא דחיינות בכלל. אלא קבלת החלטות. תגידי לי אם התסריט הבא נשמע לך סביר:
אם יש משימה לא נעימה לביצוע - משהו מורכב אישית או משפחתית, או מטלה שדורשת לקבל החלטה לא פשוטה – את תדחי אותה. ובהרבה כשרון תמצאי מלא דברים קטנים וחסרי חשיבות, באופן יחסי, שצריך לעשות - על מנת שתוכלי להסביר לעצמך למה את לא מספיקה לעשות את מה שבאמת נחוץ. יש מצב?
- חחח... האמת כשאני חושבת על זה – זה ממש ככה. הנה, אתמול אמרתי לעצמי שעכשיו אני יושבת לברר את מצב החשבון בבנק ולברר מה אפשר לצמצם, כמו שסיכמנו. ואז חשבתי שאולי אין מספיק חלב וקפצתי לקנות, ושמזמן לא התקשרתי להורים ועשיתי שיחה של שעה, וכשסגרתי היה בחדשות משהו ממש מרתק ופתאום נגמר הלילה.

- אז את שוקעת ב-Comfort Zone של המשימות הפעוטות ונמנעת מההחלטות הקשות. מה מפחיד אותך בעצם לקבל החלטות? לדוגמא במטלה של ההוצאות.

- אמ... אני לא חושבת זה מתוך פחד לטעות. לא. זה לא זה. אני לא מאמינה שאני  יודעת מספיק בכדי לקבל החלטה טובה. שיש בטח אנשים יותר חכמים שיודעים יותר טוב מה לעשות. ואני נעצרת לפני ההחלטה ולא עושה כלום תכלס.

- אני רוצה לגלות לך סוד לגבי החלטות: אם לא תקבלי אותן – מישהו אחר יקבל אותן בשבילך! הבוס, בן הזוג, החברה, ההורים, ועד הבית. כולם.
ונכון. תמיד יש מישהו יותר חכם ויותר מומחה. אבל לא לחיים שלך!
תניחי מראש שמצד אחד בכל החלטה שתיקחי יש סיכוי לטעות, ומצד שני עדיף להיות בשליטה מאשר לתת לזרם לשאת אותך לאן שבא לו.

אני עוצר ומתבונן בפניה. היא מהנהנת.

- אבל איך אני מרשה לעצמי להחליט? איך מתרגלים לחתוך? איך אתה עושה את זה למשל?

- אלף: אני יודע שבכל החלטה שלי יש טעות. אני רק מקווה שקטנה...
בית: אני מקבל את העובדה שבמסגרת הזמן שהיה לי, ואף פעם אין אינסוף זמן להחליט, החלטתי מה שנראה לי לנכון לאותו רגע. ואז ככל שמחליטים יותר - מקבלים יותר בטחון. וזה מה שהייתי רוצה שתנסי לתרגל: לקבל החלטות. הכי פשוטות. אפילו במצבים שזה נראה לא רלוונטי וטפשי. למשל: באיזה יום לעשות קניות, מתי לסגור את הטלויזיה, לאיזה מייל בעבודה לענות קודם. לקבל הרבה החלטות בכוונה. לא במקרה. אפשרי?

- אני מבטיחה לנסות.

- לנסות זה רגיל אצלך, אבל לקבל החלטות זה לקחת אחריות על החיים שלך.

- אוקי. הערב אני עוברת על התיק של הבנק. עד 9. ומחר אני קובעת תור לספרית ועושה בלונד!

- או. סוף סוף החלטה ראויה!

- אבל איך אתה מסביר את הדיסוננס הזה? כשאתה עם הצוות והמטופלים בבית החולים אתה "חצי אלוהים", אבל כשאתה עם המשפחה שלך אתה נפגע בקלות ולא מאמין בעצמך... מוזר לא?

- קצת... כשאתה מציג את זה ככה... אני חושב שזו תולדה של הביקורת שקיבלתי מהורי כל חיי. מאז שהייתי קטן אני הכבשה השחורה של המשפחה. כולם עובדים במפעל שסבא בנה בשתי ידיו ורק אני רציתי לתקן את העולם. אמרו שיש לי ידיים שמאליות, שאני מרחף, שלא יצא ממני כלום. אבל השלמתי בגרויות באקסטרני ולמדתי רפואה בצ'כיה – ואני רופא, בדיוק כמו שחלמתי.

- והיום כל הרופאים במחלקה שלך מעריצים את הקרקע שאתה דורך עליה. ואני מניח שגם רוב המטופלים.

- כן... זה מוזר כמה זה מביך אותי, כשאתה מציין את זה, ובעבודה זה נראה לי טבעי.

- אני מבין: כשאתה יוצא מדלת המחלקה אתה כמו דג מחוץ למים...

- בדיוק! אני האיש הזה שכל ביקורת מקטינה אותו למימדים של נמלה ובעבודה אני יודע בדיוק מה נכון ומה לא, וגם אם מישהו יעיר לי – אני אתייחס לנושא במקצועיות. שם זה לא אישי. איכשהו ב"חיים האמיתיים" זה כן.

- בחיים האמיתיים?? העבודה שלך היא לא חלק מ"החיים האמיתיים"?

- אתה מבין למה אני מתכוון. כשאני עם האחים שלי ובמיוחד עם הוריי – אני הילד הקטן הזה. הדפוק. ועדיין כל מה שאני עושה לא טוב להם: "למה אתה רווק בגילך? לא חכמה להיות רופא בבית חולים הקטן הזה. אתה יודע שהאחים שלך מרוויחים פי שלוש ממך" ותמיד אני מתפתל כשאני מנסה לענות.

- אבל אתה מציל חיים כל יום! אתה עושה עבודה שמספקת אותך! לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה.

- בהחלט! לא הייתי מתחלף עם אף אחד מהם. אבל אני לא ממש מצליח לענות, וזה עוד יותר הורס אותי.

- אני רוצה לשאול: למה אתה חושב שמישהו יהיה מעוניין להעביר ביקורת מקטינה כזו? באופן כללי, לא המשפחה שלך ספציפית.

- אין לי מושג. אני מאוד נזהר בביקורת, אפילו עם קולגות.

- ובכל זאת: מה היה גורם לך לתת ביקורת "מכווצת" כזו, שאומרת למישהו שהוא לא מספיק טוב? באיזו סיטואציה זה יכול היה לקרות לך?

- אמממ... קשה לי ממש לדמיין. אולי אם הייתי כועס על מישהו במיוחד. אתה יודע מה – זה קרה לי לפני כמה חודשים עם מתמחה צעיר אחרי משמרת מתסכלת במיוחד כששברתי בטעות מבחנה עם דם של פציינט. הוצאתי הכל עליו. אכלתי את הלב  יומיים. בסוף הזמנתי אותו לבירה והתנצלתי.

- זאת אומרת ש"יצאת עליו" כי היית מתוסכל ועייף?

- כן. בדיוק... אני מבין לאן אתה חותר. אתה אומר שזה היה יותר תסכול שלי שהשלכתי עליו. איזו תבנית, כמו שאתה קורא לזה, שקפצה "מהבית" ברגע חלש במיוחד שלי.

- יפה. כלומר אחרי שנכשלת, מצאת את מי להאשים. החולשה שלך גרמה לך לנסות להקטין אותו. בנסיון להרגיש יותר טוב עם עצמך.

- נכון. אבל האמת שלא הרגשתי יותר טוב אחרי... ההיפך.

- באופן כללי אני מאמין שאין מה להעלב מהערה קוטלת או ביקורת מרושעת. הם לא שלך, הם של הצד השני. ואולי הרגש הנכון הוא חמלה. הצד הפוגע זועק לעזרה בעצם. משהו מתסכל אותו. מציק לו. וצריך לברר מה.

- ואוו... לא חשבתי על זה ככה. לחמול! מדהים... אבל א...אני לא בטוח שזה יהיה לי קל לבצע. האינסטינקט שלי זה להתכווץ ולהתגונן...

- אני יודע. ברור שזה לא יקרה בבת אחת. אבל תנסה בפעם הבאה שתקבל ביקורת לא לענות מיד, כמו שאתה רגיל. תעצור ותנסה להסתכל על הסיטואציה מהצד. זה ממש קשה, אני יודע. אבל תנסה לראות מה כואב למי שפוגע בך. מה מציק לו? ותגיב מהמקום הזה - בחמלה.

- אני מבטיח לנסות. לא בטוח שאצליח.

- זו תהיה המטלה השבועית היחידה שלך. וזה יקרה הרי בשבת אצל ההורים. לא?

- בטוח.

- אז יהיה לך יותר מהזדמנות אחת לתרגל...חחח... ועוד דבר. תנסה באותו רגע לראות אותם דרך המשקפיים של הרופא, לא של האח הקטן. דמיין שאתם במחלקה אצלך והם מטופלים. הרי שם אתה חזק.

- כן. עצוב שאני בבית רק מחוץ לבית...

פסח הוא חג המאמנים, המטפלים, הפילוסופים ושאר ה"חופרים"...

הוא מספק אין-ספור הזדמנויות להראות לאדם את מצרים שלו וסיר הבשר, ומנגד את הארץ המובטחת עם הדבש ואת החלב – כמובן מבלי לדלג על המדבר והקשיים שיצוצו בדרך.
אבל במציאות במצרים יש גם מצריות ממש שוות, שלא ברור למה לעזוב מאחור (שלא לדבר על החופים של מדבר סיני) ובכניסה לארץ המובטחת מתברר ש-ביבי שולט שם...

אז אנחנו חוטאים למציאות, מפשטים אותה והופכים משהו מאוד מורכב לחד-מימדי, והכל על מנת להדגיש פואנטה ולהוציא "ואוו" מהמתאמן. "זה ממש נכון!" – הוא יאמר – "ברור לי מה לעשות!"
אבל החושך לא תמיד משלים את האור ולפעמים הם סתם מציקים האחד למשנהו, כמו זוג גורי חתולים משועממים.

האור לא רק מאמין שיהיה בסדר, הוא גם לוקח אחריות ועושה הכל שזה יקרה. הוא לא יעצור עד שהקרניים יגיעו ליעדם, ומבלי משים הוא ייתן השראה לרבים סביבו לקחת אחריות ולהאיר גם הם.

החושך לעולם לא ייקח אחריות! הוא לא אשם שאין לו את זה. כל השאר אשמים! והוא – רק קורבן של הנסיבות... הוא שואב כל פיסת אנרגיה בסביבתו, מעכל את קרני האור ובולע אותן ללא שובע.

- למה אתה לא מתקרב אלי ומאיר גם אצלי? זה ממש לא בסדר מצדך!

- אני מנסה, אבל אתה מתרחק שוב, או בולע כל אנרגיה שמגיע אליך! אולי תנסה להביא חום מבפנים. מתוכך?

- אתה לא חושב שהייתי רוצה?? אבל כולם חונקים אותי! אפילו אתה! בכלל,  אתה אור דיי חלש בסך הכל. מי אתה שתייעץ לי!

- אני לא טוב יותר. רק אופטימי יותר. מלא תקווה. תאמין שיהיה טוב ותעשה משהו בנידון.

- קל לך להגיד. לא עברת את מה שאני עברתי. אני מפחד! אתה יודע כמה דברים יכולים להתחרבש בשינוי?! יכעסו עלי, אני אאבד את המעמד שלי, אולי ארעב, יחשבו שאני חלש. אני לא יכול להרשות לעצמי!!

והם ממשיכים להתקיים, זה לצד זה בדיסהרמוניה מופלאה: האחד מנסה להגדיל את רעו והשני שומר שלא יגדל מדי. ועם השנים הגבולות מטשטשים ולא ברור עוד איפה מתחיל האחד ונגמר השני. מתמזגים בהדרגה ל-blur.

ואז מגיע איזה חכם תורן ומציע לאחד מהם לצאת ממצרים. נו באמת!