אותו יום, ספסל אחר

השמים הלכו והתבהרו בדרך חזרה משדה התעופה, זריחה שקטה, בלי כדורי אש בוהקים, מאירה שלג לבן שהצטבר בצידי הדרך. עוד מעט, מבלי שנוכל לציין רגע מדויק - יעלה יום חדש.

"פעם, במרחק כזה מהעיר, בשעה הזאת, השמיים היו אדומים לגמרי" הוא אמר, כממשיך שיחה, "בגלל המפעלים. הזיהום הפך את הזריחות לאדומות".
"ולא הפריע לך לחיות במקום כזה? לגדל את הילדים כאן?" שאלתי.
אולי הוא משך בכתפיו, אולי סתם היה מתאים שיעשה זאת, "גדלתי כאן, חייתי כאן כל חיי, זה מה שאני מכיר", אמר כסותם את הגולל.
"אבל לילדים הייתה אסתמה" ציטטתי אותם, תמהה או מעבירה ביקורת, הדורות שמעלי מנהלים שיחה דרכי.
"ועכשיו לי יש".

שתקנו כמה רגעים לפני שהמשיך. "פעם, כל האזור הזה היה אזור של מפעלי פלדה. היית יכולה לראות אז שלג לבן כזה" סימן בראשו לעבר השלג הלבן שהצטבר בשני צידי הכביש "רק ביום שהוא ירד. כמה שעות אחרי זה הוא כבר היה שחור. הססמא במפעלים הייתה אז "יש עשן - יש עבודה", אף אחד לא חשב על זיהום, אנשים שמחו שיש להם מקום לעבוד בו".

המשכנו לנסוע בשתיקה, היום הפך לנוכחות ממשית שאי אפשר להתעלם ממנה.
"אני לא יודע מה לעשות איתה" הוא לא נאנח, למרות שאנחה הייתה במקום, אבל אמירה כזו ממנו נואשת יותר מאנחה של כל אדם אחר. הכל צריך להתפרק כדי שהוא ידבר על רגש, האיש הזה שמעולם לא דיבר על הכאב שוודאי הרגיש באותן עשרות שנים, האיש שגדל בתקופה בה לא דיברו על שטויות פסיכולוגיות, בהן הכל היה פשוט וברור וחד משמעי וגברים לא דיברו על רגשות.

הוא מספר על ההתפרקות האיטית, על הניסיון שלה להעמיד פנים כאילו היא עדיין מנהלת את הבית, והוא מארגן ארוחות מקופסאות שימורים או לוקח אותה החוצה, מקשיב כשהיא מספרת לו סיפורים אינסופיים על סרטים ישנים שמעולם לא עניינו אותו, מבליג כשהיא נכנסת לחדר כשהוא רואה משחק ומעבירה תחנה אליהם, מעמיד פנים כאילו הוא לא רואה שהיא מקפלת את הכביסה שעות, נרדמת באמצע, מנסה להתעלם מהלכלוך, לשמור על האשליה שהיא כל כך רוצה בה, לא מדבר עליה בבית כי, (הפחד ניצת בעיניו) היא שומעת הכל, גם כשהיא לא מצוטטת לטלפונים, מנסה להכין אותה שעות מראש כשהם יוצאים החוצה, כי היא תמיד מאחרת. ודווקא כאן, הכעס ניצת פתאום "היא יודעת שאני שונא לאחר, זה גס רוח בעיני, היא עושה את זה בכוונה כדי להרגיז אותי".

"אולי תגיד לה שעה מוקדמת יותר, וככה היא תאחר בחצי שעה מבחינתה ואתם תגיעו בזמן".

"ניסיתי. איכשהו היא קולטת את הזמן הנכון ותמיד מאחרת בחצי שעה".

הוא מצביע על המפעל האחרון שעדיין פועל, ואנחנו נכנסים לעיר, חולפים ליד הבתים שהתרוקנו מיושביהם כשהמפעלים נסגרו, מתקרבים הביתה.
"אין טעם להתעצבן" הוא אומר, "זה לא יעזור. אנשים משתנים ואין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה".