יותר מיומיים הוא הסתכל עליה מהצד, נוכח בשיחות שהייתה בהן אבל היא לא הייתה מודעת לקיומו ולא זכרה אותו בכלל. מאוחר יותר, כששכבה עירומה בזרועותיו וגילתה זאת, היא חשבה על העצב שבכך אבל לא יכלה שלא להיות שמחה על כך שהייתה יפה עבורו, כאילו הדרך שראה אותה וזה שהיה בלתי נראה עבורה הפך אותה למישהי שהייתה רוצה להיות. היא חיבקה אותו, יודעת שהיא לא יכולה למחוק בכך את העוול, אבל שבניגוד אליה, הוא ניחן בכישרון הזה, ועכשיו הם כאן וזה מספיק.
מאוחר יותר היא כתבה לו שכשעישנה לצידו בשקט לא דיברה כיוון שפחדה שהיא לא מספיק עבורו, איש קשוח עם קעקועים על פרקי אצבעותיו, כמו ג'יימס דין או כוכב עבר אחר. הוא צחק וכתב שתמיד רצה להיות כזה. במפגש הבא הם שמרו את האמת שעברה ביניהם ונהגו כאילו הם לא מכירים. הם שיחקו את אותו המשחק, והיא הרגישה התרגשות מסתורית וגאווה שהוא החבר הסודי שלה ואיש לא יודע זאת. בסוף הערב הם הלכו החוצה עם כמה אנשים, הוא הסתכל על האופניים שלה וכשנפרדו היא נתנה לו חיבוק ונשיקה והוא הרגיש שמלכת הכיתה בחרה בו.
ובלי אזהרה הוא הופך פתאום לאמיתי, אחרי כל מה שהיה ביניהם, בלי לשאול אם זה מתאים, בלי לשאול אם היא מוכנה לכך. חוסר הקיום שלו בעולם שבחוץ הפך אותו לבן אלמוות, איש בלי פנים, אחד שיכול להציל אותה במספר מילים, זה שתמיד יודע מה הדבר הנכון להגיד, ועכשיו המציאות שוברת את זה ולה לא נותר אלא לכעוס עליו בחיוך ולקבל אותו כמו שהוא, אנושי אחרי הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
