אותו יום, ספסל אחר

הפוסט הזה היה אמור להיות על איך אני מרגישה כרגע, אולי שורת הקדמה או שתיים, אבל הפך להיות תיאור ארוך של פגישה לפני חודש וחצי בערך, כנראה שיש דברים שאני צריכה לשפוך. נראה לי שיהיו עוד פוסטים בנושא, כי, כבר אשבור את המתח של הסוף - זה עבד, ואני עדיין צריכה להתרגל לשינויים שבעקבות זאת, ואיך אפשר להבין בלי לכתוב?

"אני מתפקדת טוב, תמיד תפקדתי טוב, אף פעם לא היו לי נפילות שראו מבחוץ" אני מסבירה לו, מדגישה שוב ושוב את ההישגים שהצלחתי להשיג, את זה שהכל בסדר כלפי חוץ, רוצה שיעריך אותי, שיבין את התמונה, אבל גם קצת מרחמת על עצמי. מיס סופר מתמודדת שכל כך הרבה פעמים רצתה להתרסק לגמרי, שכולם ידעו שלא הכל בסדר, שיעזרו לה. הוא שואל אותי על מצבי הרוח, "יש עליות של כמה ימים שאני מרגישה בהם טוב, לפעמים אפילו ממש טוב, אני יודעת שאחריהם תגיע הנפילה, אז פעם הייתי נבהלת מהם, כיום הבנתי שאין לי איך לשנות את זה, הנפילה תגיע בכל מקרה, אז לפחות ליהנות מהקטע הטוב". הוא מנסה להבין עד כמה ה"היי" קיצוני, אני מגחכת, "אני לא מאנית, טיפוס עייף מדי בשביל זה". הוא מבקש שאספר לו עוד על מצבי הרוח הדכאוניים, אני מספרת לו, וכשהוא שואלת אותי על פרק הזמן שזה כך פתאום מכה בי ההכרה שאני ככה משהו כמו 19 שנה, עם הפסקות פה ושם בתקופות שטוב לי. הוא שואל ואני מספרת לו על המחשבות הבלתי פוסקות - על כמה אני לא בסדר כשאני לבד ועל כמה אני חריגה ו/או משעממת או לא משתלבת כשאני עם אנשים. אני מספרת על תקופות הבלגאנים, השטויות שעשיתי בקטנה, כי גם כשאני מופרעת אני עדיין חנונית, מספרת על הנסיונות האובדניים, על הפרעות האכילה, על הפחד מאנשים, על הלחץ שתרם את חלקו לכשלון הניסיון האחרון למערכת יחסים ואיך קשר זה הדבר שהייתי הכי רוצה, שזה הסיכוי היחיד שלי להיות בסדר. הוא מסתכל עלי מעל המשקפיים "אז מה את עושה כאן? מה שאת אומרת זה שקשר יסדר את הכל, ולפי מה שאת אומרת, אפילו לא קשר טוב", "אני מנסה, אבל זה לא הולך, לא קל להיות רווקה בת 31" ובתגובה לשאלתו עונה שאין לי תקווה אבל גם אין לי ברירה. הוא שואל מה הדבר שהייתי הכי רוצה, מתכוון לרמה הגדולה "להיעלם", אני עונה ללא היסוס. "אז למה את לא מתאבדת?" הוא שואל, "כי אין לי מושג איך לעשות את זה", אני עונה לו "קראתי באינטרנט על כל מיני שיטות, לא נראה לי שאצליח, והפחד הגדול שלי זה לנסות ולהיכשל ואז להיות נכה ואז באמת נדפקתי". "חוץ מזה שאת גרועה בלהתאבד, יש עוד סיבות שאת כאן?", כן, הידיעה על המחיר שהדבר יגבה מהמשפחה. תמיד בדילמה הזאת, מנסה לעשות מאזנים של סבל, האם אני נפגעת מעצם חיי יותר או פחות ממה שהם יפגעו ממותי? גם הפעם אין לי תשובה.

הוא שואל מה הדבר שהכי מפריע לי מכל הדברים שתיארתי, אני עונה ללא היסוס שהדאונים, בפחד מאנשים יש חן כלשהו ולמדתי להתנהל איתו, גם למופרעויות שלי התרגלתי, הדכאונות וזה שבניגוד לכולם אף פעם לא הבנתי מה כל כך מלהיב בחיים, חסרת יצר הישרדות בסיסי, זה מה שמפריע לי, הפחד שמגיע כבר מיום חמישי בלילה מסוף שבוע שלם שמתפרש לפני, מאיך שארגיש כשאעצור לרגע, התממשות הפחד בשישי או שבת אם אני לא מקפצת מחבר לחבר, חוסר התקווה, הוודאות המטריפה שאין לי איך לצאת מזה, שום דבר לא ישתנה ואין לי ברירה אלא להמשיך ולהיגרר הלאה, כי אין לאן לפרוש ואין איך להפסיק - אלא החיים ונגד העובדה הבלתי ניתנת לערעור הזאת אין מה לעשות.

הוא מסרב לתת לי תשובה בפעם הראשונה, רוצה שאלך הביתה ואחשוב על זה, שאפסיק להיות פסיבית ואקבל את ההחלטה. אני לא יכולה לקבל אותה, ובבית מתעצבנת עליו שלא החליט בשבילי. בפעם השנייה הוא מחליט בשבילי בכל זאת, וכשאני מסכימה בקלות במקום להתווכח כמו שהוא ציפה כנראה, ואומרת שאני ממושמעת כששואל אותי על זה, יוצא בהצהרה שיום אחד יחטיף לי מכות, כי עם כל הידע והאמונה שלו בפסיכותרפיה הוא הבין שהדבר היחיד שעוזר לפסיביות זה בדיוק זה. הוא אומר לי את שם התרופה ואני לא מצליחה לעצור חיוך, הוא שואל למה ואני מסבירה לו. מסביר על תופעות לוואי, כמה זמן זה יקח וכו', אבל ברגע שנפלה ההחלטה הכל קצת יותר קל ואני לא נלחצת, אפילו צוחקת קצת על הקרניים, תופעת הלוואי שהכי פחדתי ממנה, והוא מסתכל עלי מעל המשקפיים שוב ואומר "זה כבר בכירורגיה".

לוקחת את עצמי לבית המרקחת, 3 דיאגנוזות ומרשם אחד. "אפקסור", מבקשת ויוצאת החוצה עם הקופסה. "יש סיכוי של 50% שזה יעזור לך" הוא אמר "לא יפתור את הבעיות של האישיות, טוב שאת הולכת לפסיכותרפיה, ותצטרכי להמשיך עם זה, אבל זה יכול למתן את ההשפעות של האישיות ולהפסיק את האובססיות, לא במובן הקליני של המילה, את החפירות שיש לך כל הזמן בראש." 50%, אני מסתכלת על הקופסה ונזכרת במה שחברה אמרה לי כשהתייעצתי איתה - מקסימום יהיה לי עוד דבר להשלים איתו אם זה לא יעבוד, גם ככה אני משלימה עם הרבה. חוזרת לעבודה, קוראת לבוס שלי שדחף אותי בנחישות וזה לחדר, אומרת לו שאני רוצה שיהיה לידי ברגע היסטורי זה, ועם שלוק של יוגורט לוקחת את הכדור הראשון, ומקווה.