Darkness Behind Beauty

אני מסתכלת עליך עכשיו, חתיכת אידיוט, ולא מבינה מה לעזאזל עשיתי במחיצתך זמן רב כל כך. השקעתי בך יותר מדי.
היית כמו זרע פגום של פרח בר נדיר, והשקעתי בך. דישנתי את האדנית שלך, חשפתי אותך לשמש והשקיתי באהבה כל יום. אבל כנראה שהיית הרסני, פרח בר אסור שלי. כמו ורד הפצת ריח מתוק ומשכר, ריח רעיל של אהבה, וכשהחלטת לנבול גרמת לכל עולמי לנבול יחד אתך. ועכשיו אתה מזדחל בחזרה מהקבר שלך, מתוך האדמה שפעם הייתה טרייה ומדושנת, כדי להפיץ עוד זרעי הרס ואכזריות.

אבל אני לא אתן לעולם שלי לנבול, ולא אתן לך להפיץ את נגיף השנאה בין חבריי הקרובים, ולא אתן לך לגרום לי לרגשות אשם. הרי אתה זה שאשם, יצור בוגדני ועלוב נפש שעסוק בביקורת והשפלה בפומבי כל הזמן. ואתה עוד דורש ממני יחס רגיל. איזה יחס רגיל אדם כמוך צריך לקבל?! הדבר היחידי שיעזור לך זה צו הרחקה, ממני ומכל שאר העולם, והבנה מוחלטת שלא רק אתה צודק. למעשה, מעטות היו הפעמים שצדקת.

ביקרת אותי כל כך הרבה פעמים. באיזה מן שם לא הספקת לקרוא לי? דכאונית, משוגעת, מפגרת, מגעילה, אנטי-סוציאלית, דיקטטורית, סגורה, אלימה, חולנית, אספרגרית מסריחה. ואני ברוב טפשותי החלקתי לך על כל אלה והמשכתי לאהוב. כי התעוורתי ממך, ועכשיו אני יכולה לראות את הכיעור שבך, שלא ראיתי קודם לכן.

לא אתעוור שוב למראה של אהבה מסנוורת.