RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תן לי חזיון
ואף קל שבקלים
כדי שאצור לעצמי איזו תמונה מרהי
בה
עם קיסוס שמתלפף עד האין סוף
ואולי גם כמה מפרטים וגיט
רה
לי בעולם הנוכחי הזה, בתחנת המעבר הזו
שנותנת תחושת נצח
כשבעצם כולנו כאן אינם בני האל
מוות
סופרים תקתוקיו של שעון
מחכים לזמנו של השאול
|
נכתב על ידי
,
25/11/2015 22:47
בקטגוריות אוטיזם, אספרגר, דכאון, טבע, טרור, עצב, סיפרותי, שחרור קיטור, פסימי, שירה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
 השבוע שהיה, מי ומה: 8-13 בנובמבר
במילה אחת? מתיש. בשתי מילים? מתסכל ומתיש. בהרבה מאוד מילים? בין השבועות הכי טעונים רגשית שאי פעם היו לי, ואני בכנות חושבת שהשטן עומד מאחורי השבוע הזה ומשך בחוטים של כל מי שגרם לו להיות לא טוב.
למעט לימודים ובולשיט דומה (עבודת ענק בספרות ומבחן בהיסטוריה, כמעט נכשלתי במתמטיקה), זה היה שבוע עם התנגחות בחבר שלי לשעבר, איתו הייתי עשרה חודשים. הוא התנהג באלימות, פיזית ומילולית, ואחר כך בא להתנצל. כלומר, היום. לא היה לי שום אינטרס לא לסלוח, אני רק רוצה שלום. אבל לבוא כאילו לא עשית כלום...
המילים הפוגעות שהוא הטיח בי השפיעו עלי וגרמו לי לתהות על המצב הנוכחי שלי; מי באמת אוהב אותי? למי מגיעה הזכות להשפיע על החיים שלי? את מי אני יכולה להגדיר כחבר? אלה שאלות שכנערה בעלת תסמונת עם קווים אוטיסטיים קשה לי לענות עליהן, אבל ההיפותזה שלי בנוגע לכך מסתכמת בשלוש מילים: כולם עוזבים בסוף. הרי בסופו של דבר, מי אם לא ההורים שלנו נשאר איתי? כולם עזבו מסיבות כאלה ואחרות, כל אחד המציא תירוץ אחר. אני תחנת רכבת של אנשים, אבל תחנה של ברירת מחדל, תחנת מעבר- ולא תחנת בית יפה ומנחמת.
המחסור שלי בזמן נגינה וההתנגשות שלו עם הלימודים מפריעים לי מאוד. אני חוזרת הביתה, אוכלת, מנגנת, וקורעת את עצמי מהגיטרה החשמלית שלי כעבור מספר דקות בעל כורחי. ואני יושבת ועושה את המחויבויות הארורות שלי, והיא כאילו מסתכלת עליי בעיניים גדולות ונוצצות ולוחשת לי ברכות: "קחי אותי. אני לא אעשה לך רע. העובדה שאת מנגנת לעולם לא תעזוב אותך, בניגוד לכל האחרים. תישארי איתי, ותבטיחי את מקומך בעולם המוסיקה כיוצרת בתוך להקה". טוב, הלוואי שיכלתי לשבת כל היום ולהתאמן, רצון אפל בצורת גיטרת איבנז שלי, אבל אני נמצאת לצערי במוסד חינוך פורמלי שבמסגרתו אני נאלצת לעשות את מה שאני צריכה לעשות.
על אף מה שכתבתי למעלה, הנחישות שלי לא מתמעטת. להפך, זה רק גורם לי לרצות את זה יותר. יש לי מטרה, ואני מאמינה בלב שלם שאני אצליח להשיג אותה בסופו של דבר עם הרבה עבודה. אוונג'ד סבנפולד נותנים המון השראה, ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הרבה מאוד סרטונים שלהם. בכנות, אני רוצה להיות הגרסה הנשית לסיניסטר גייטס כשאגדל.
לסיכום? על אף המצב שלי, אני נשארת אופטימית (למדתי לנגן את הריף של Unholy Confessions, שום דבר לא מנצח את זה). מחר אני הולכת לטבע, מה שיתן לי אתנחתא עצומה, אבל לאחר מכן יהיה לי שבוע עמוס ונוראי- לדאבוני אני נאלצת לעשות עבודה עם עוד מישהי, ללמוד למבחן במתמטיקה ולעבוד. האנרגיות שלי כנראה יעזבו אותי. זה יהיה שבוע מלאה מהגיהנום. אבל הכוח הוא, לשמור על חיוך מזויף ולתת לכולם להרגיש שלא פאקינג איכפת לי, ושמצדי לחרבן על תעודת הבגרות שתהיה לי עוד שנתיים וחצי.
שיר השבוע: Redneck- Lamb of God
שתהיה שבת שלום 3:
| |
היכרות קלה
אני לא קוראת לזה פסימיזם. אני קוראת לזה האמת.
יש שיגידו כי אני אדם מלנכולי, נון קונפורמיסטי בהגזמה, מורד יתר על המידה ודיקטטורי.
אני קוראת לזה המציאות בה אנו חיים. כולנו מוקפים בקונפורמיסטים, במניפולטיביות, והאדמה שאנחנו מתהלכים עליה, בייחוד זו הישראלית, רוויה בדם. אני לא אומרת חלילה שאין יופי, הוא פשוט בדרך כלל לא כאן באופן ויזואלי. היופי הויזואלי, לדעתי, היחיד שאנחנו רואים, זה הטבע. הפרחים והעצים שהתברכנו בהם, וגם הים ובעלי החיים. אך לצערי ואני מקווה שלצער כל מי שקורא את זה, גם את אמא טבע האנושות הארורה מנסה להרוס, להרוג, להשמיד.
ואם לחזור לעניין המציאות, אשמח לספר לכם קצת על עצמי. על הדרך בה אני משקיפה על העולם.
אני נפש שמסתתרת מאחורי מקלדת, כמו רבים מאיתנו בימינו אנו. ועל אף שאפילו לא מלאו לי חמש עשרה שנים, יש לי תובנות שגם אנשים בני שבעים לא מגיעים אליהן, ואני טורחת לחפש את עצמי בעצמי כבר בגיל שלי, כי אני מבינה את החשיבות של האינדיבידואליות שלי ושל החיפוש העצמי.
כנערה על הספקטרום האוטיסטי (ואני מתארת לעצמי שאספר על כך די הרבה בהמשך), אני רואה את העולם דרך מיקרוסקופ מטושטש, ולא דרך תצלום פנורמה ברור. מה שנראה לאנשים סביבי הדבר הכי מזערי ולא משמעותי עלי אדמות, ייראה לי כדבר העיקרי ביותר. מאידך, מה שלאנשים נראה הדבר הכי מובן מאליו, לא נראה עבורי כמעט ובכלל, ואם כן- בצורה מעוותת.
אם להמשיך עם הדוגמה הזו ולהסתכל על החיים כבצל, כולם סביבי רואים בצל עגול שאוכלים ואני רואה את התאים המחוברים והמלבניים שלו מבפנים וחושבת שאלה לבנים. ורק בדיעבד אני מבינה שנחמד ומדויק להשוות את החיים לבצל. החיים הם מורכבים. מלאי שכבות. גורמים לך לבכות.
והו. כמה לבכות.
תחומי העניין שלי מסתכמים בשלוש מילים; מוסיקה. טבע. ציור.
אני מנגנת לא הרבה זמן, אבל בזמן הזה הספקתי להבין שזה מה שאני מעוניינת לעשות עם החיים שלי. זה המפלט הגדול ביותר בעבורי, פלטפורמה אדירה להבעת רגש. מוסיקה תמיד הייתה כאן בשבילי כאשר איש לא היה (ותאמינו לי. אני מטאליסטית. אני יודעת על מה אני מדברת). בסופו של דבר, אני רוצה לנגן כמו סיניסטר גייטס (הנגן של אוונג'ד סבנפולד). הוא ההשראה הגדולה ביותר שלי.
טבע? נשמע קצת מוזר בעבור נערה בכיתה י'. אני מתעניינת בבוטניקה ובצמחים של ארץ ישראל מאז היותי בת שלוש. חצי מהילדות שלי, אם לא יותר, ביליתי בטבע, ויש יערות שאני מכירה טוב יותר מאשר אני מכירה את כף ידי. טבע מקנה לי שלווה ואושר.
ציור, חוץ מכתיבה, הוא דרך ההבעה של כל הדברים הכי הזויים, סדיסטיים, מפלצתיים ואיומים שעוברים לי בראש. הרי, אני לא אוכל להצמיח קרניים וכנפי עטלף ענקיות במציאות. אז למה לא לעשות את זה על הדף? הוא גם ככה סבלני יותר מבני אדם. ותאמינו לי, הדפים שפגשתי בחיי רווים יצורים פיקטיביים, פיות ומפלצות. לבני תמותה אין עצבים לזה.
למעט זה? אני מנסה למצוא את עצמי בעולם הזה, עם משפחה תומכת, יצירתיות והמון אנרגיות שנוטפות ממני בשפע כמו דם של קורבן דקירה.
התהיו קשובים לי ביומן האינטרנטי הזה?
| |
|  כינוי:
מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
