RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
השתפרות ניכרת; סיכום שבוע 15-20 בנובמבר
מתנצלת על הדיליי המזורגג. (לגיטריסטים יש דיליי... לא מצחיק).
בכל אופן, את הבלוג הזה התחלתי לכתוב בעיצומו של משבר. בכל אופן, אומרים שכשצרה אחת נעלמת צרה אחרת תצוץ במקומה, ככה שאני לא מפסיקה לכתוב. ומעבר לכך, זה מהנה.
השבוע היה שבוע לא קל. באופן מפתיע, התמודדתי איתו טוב משחשבתי. אני לא בכיתי אפילו פעם אחת (!!!), וצחקתי הרבה. הידידים שלי ממש נחמדים אלי וזה עוזר לי מאוד להתמודד עם הרגשות שלי. הם מצחיקים, ובניגוד לחבר הקודם שלי הם מכילים את האדם שאני ותמיד גורמים לי לחייך. אבל, לצד כל הטוב הזה, יש גם רע (Darkness Behind Beauty הוא שם הבלוג, ולא סתם). הייתה לי שיחה רצינית עם החבר שלי לשעבר, והוא אמר שהידידים שלי, שהם החברים שלו, שיקרו לו כל הזמן הזה לגבי ואמרו לו עכשיו את מה שהם באמת חושבים עליי, שהם הסתירו ממני במשך כל התקופה שהיינו חברים. הם אומרים שאני מסתירה דיכאון, שאני חסרת מודעות לעצמי ולסביבה, חסרת טאקט, מעליבה, וכל מני דברים מקסימים נוספים (שלצידם, למזלי, היו גם דברים טובים. לפחות אמרו שאני נחמדה ושאני מוכשרת).
מסתירה דיכאון? הם היו צריכים להיות חכמים בשביל להבין את זה, ועכשיו הם הבינו. שאפו! רוצים שקל?
אני לא מי יודע מה מדוכאת, וכשאני כן אני עדיין נותנת לעצמי טפיחה על השכם. נראה אותם מתמודדים עם העובדה שלכל אורך שנותיהם במערכת החינוך היו משפילים אותם, מנדים אותם ועוזבים אותם בלי סיבה מוצדקת. ואני עדיין צוחקת וחושבים שאני פסיכית, כמו ליצן בקרקס כושל שחווה מוות במשפחה. הם אמרו שזה בגלל שאני שומעת מטאל ובגלל הציורים האובדניים שלי. טוב לדעת שאתם מנתחים לי את האופי ושופטים לפי תחומי עניין.
חסרת מודעות לעצמי, לסביבה וחסרת וטאקט? אני בעצמי יודעת שאני חסרת טאקט וחסרת מודעות לסביבה. אז איך אני חסרת מודעות עצמית?
זו אחת הבעיות שלי, חוסר טאקט. ואני לא חסרת מודעות לסביבה. אני פשוט שמה עליה זין. אני יודעת בדיוק למה אני מצופה ומה אני אמורה לעשות, מה שהחברה רוצה שאהיה. פשוט ממש ממש לא איכפת לי. וכשאני שמה מטאל בכיתה או מתלבשת בדרך בה כולם לא אוהבים, אני חושבת על עצמי. אני מרצה את עצמי וחושבת על עצמי כשאני עוסקת בתחביבים שלי ומתנהגת איך שאני רוצה, וככה כולם צריכים להיות במקום להתרכז במה שהחברה חושבת. נועדת כדי להיות האדם שאתה, לא איזה רובוט ארור.
בכל אופן. אני סמוכה ובטוחה שאם הם לא היו רוצים להישאר, שלא ישארו. גאד דאמט. אני לא חיה בשביל אף אחד אחר למעט אני עצמי, ולכן אני לא צריכה לפתח תלות באף אחד, במיוחד אם אותו אחד התנהג ועדיין מתנהג אלי מגעיל.
שיר השבוע: Blinded In Chains- Avenged Sevenfold
המשך שבוע טוב (?)
|
נכתב על ידי
,
25/11/2015 16:40
בקטגוריות אספרגר, סיכום שבוע, טרור, מטאל, עצב, דכאון, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, תסכול
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
 השבוע שהיה, מי ומה: 8-13 בנובמבר
במילה אחת? מתיש. בשתי מילים? מתסכל ומתיש. בהרבה מאוד מילים? בין השבועות הכי טעונים רגשית שאי פעם היו לי, ואני בכנות חושבת שהשטן עומד מאחורי השבוע הזה ומשך בחוטים של כל מי שגרם לו להיות לא טוב.
למעט לימודים ובולשיט דומה (עבודת ענק בספרות ומבחן בהיסטוריה, כמעט נכשלתי במתמטיקה), זה היה שבוע עם התנגחות בחבר שלי לשעבר, איתו הייתי עשרה חודשים. הוא התנהג באלימות, פיזית ומילולית, ואחר כך בא להתנצל. כלומר, היום. לא היה לי שום אינטרס לא לסלוח, אני רק רוצה שלום. אבל לבוא כאילו לא עשית כלום...
המילים הפוגעות שהוא הטיח בי השפיעו עלי וגרמו לי לתהות על המצב הנוכחי שלי; מי באמת אוהב אותי? למי מגיעה הזכות להשפיע על החיים שלי? את מי אני יכולה להגדיר כחבר? אלה שאלות שכנערה בעלת תסמונת עם קווים אוטיסטיים קשה לי לענות עליהן, אבל ההיפותזה שלי בנוגע לכך מסתכמת בשלוש מילים: כולם עוזבים בסוף. הרי בסופו של דבר, מי אם לא ההורים שלנו נשאר איתי? כולם עזבו מסיבות כאלה ואחרות, כל אחד המציא תירוץ אחר. אני תחנת רכבת של אנשים, אבל תחנה של ברירת מחדל, תחנת מעבר- ולא תחנת בית יפה ומנחמת.
המחסור שלי בזמן נגינה וההתנגשות שלו עם הלימודים מפריעים לי מאוד. אני חוזרת הביתה, אוכלת, מנגנת, וקורעת את עצמי מהגיטרה החשמלית שלי כעבור מספר דקות בעל כורחי. ואני יושבת ועושה את המחויבויות הארורות שלי, והיא כאילו מסתכלת עליי בעיניים גדולות ונוצצות ולוחשת לי ברכות: "קחי אותי. אני לא אעשה לך רע. העובדה שאת מנגנת לעולם לא תעזוב אותך, בניגוד לכל האחרים. תישארי איתי, ותבטיחי את מקומך בעולם המוסיקה כיוצרת בתוך להקה". טוב, הלוואי שיכלתי לשבת כל היום ולהתאמן, רצון אפל בצורת גיטרת איבנז שלי, אבל אני נמצאת לצערי במוסד חינוך פורמלי שבמסגרתו אני נאלצת לעשות את מה שאני צריכה לעשות.
על אף מה שכתבתי למעלה, הנחישות שלי לא מתמעטת. להפך, זה רק גורם לי לרצות את זה יותר. יש לי מטרה, ואני מאמינה בלב שלם שאני אצליח להשיג אותה בסופו של דבר עם הרבה עבודה. אוונג'ד סבנפולד נותנים המון השראה, ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הרבה מאוד סרטונים שלהם. בכנות, אני רוצה להיות הגרסה הנשית לסיניסטר גייטס כשאגדל.
לסיכום? על אף המצב שלי, אני נשארת אופטימית (למדתי לנגן את הריף של Unholy Confessions, שום דבר לא מנצח את זה). מחר אני הולכת לטבע, מה שיתן לי אתנחתא עצומה, אבל לאחר מכן יהיה לי שבוע עמוס ונוראי- לדאבוני אני נאלצת לעשות עבודה עם עוד מישהי, ללמוד למבחן במתמטיקה ולעבוד. האנרגיות שלי כנראה יעזבו אותי. זה יהיה שבוע מלאה מהגיהנום. אבל הכוח הוא, לשמור על חיוך מזויף ולתת לכולם להרגיש שלא פאקינג איכפת לי, ושמצדי לחרבן על תעודת הבגרות שתהיה לי עוד שנתיים וחצי.
שיר השבוע: Redneck- Lamb of God
שתהיה שבת שלום 3:
| |
|  כינוי:
מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
