RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יום הולדת
הביעי משאלה
כבי את הנרות
שמחי נא ילדתי
נשאר לך קמצוץ של זמן לחיות
רחמי על אמך
שאותך נשאה בתוככה
עמלה קשה כדי שתצאי
והבאת עליה רק סבל וטרחה
ועד קץ כל אשמורת
את תחגגי ותרקדי על רגלייך
היום הזה הוא רק תזכורת
לאסון הנורא ביותר בחיי הורייך
| |
תן לי חזיון
ואף קל שבקלים
כדי שאצור לעצמי איזו תמונה מרהי
בה
עם קיסוס שמתלפף עד האין סוף
ואולי גם כמה מפרטים וגיט
רה
לי בעולם הנוכחי הזה, בתחנת המעבר הזו
שנותנת תחושת נצח
כשבעצם כולנו כאן אינם בני האל
מוות
סופרים תקתוקיו של שעון
מחכים לזמנו של השאול
|
נכתב על ידי
,
25/11/2015 22:47
בקטגוריות אוטיזם, אספרגר, דכאון, טבע, טרור, עצב, סיפרותי, שחרור קיטור, פסימי, שירה
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
השתפרות ניכרת; סיכום שבוע 15-20 בנובמבר
מתנצלת על הדיליי המזורגג. (לגיטריסטים יש דיליי... לא מצחיק).
בכל אופן, את הבלוג הזה התחלתי לכתוב בעיצומו של משבר. בכל אופן, אומרים שכשצרה אחת נעלמת צרה אחרת תצוץ במקומה, ככה שאני לא מפסיקה לכתוב. ומעבר לכך, זה מהנה.
השבוע היה שבוע לא קל. באופן מפתיע, התמודדתי איתו טוב משחשבתי. אני לא בכיתי אפילו פעם אחת (!!!), וצחקתי הרבה. הידידים שלי ממש נחמדים אלי וזה עוזר לי מאוד להתמודד עם הרגשות שלי. הם מצחיקים, ובניגוד לחבר הקודם שלי הם מכילים את האדם שאני ותמיד גורמים לי לחייך. אבל, לצד כל הטוב הזה, יש גם רע (Darkness Behind Beauty הוא שם הבלוג, ולא סתם). הייתה לי שיחה רצינית עם החבר שלי לשעבר, והוא אמר שהידידים שלי, שהם החברים שלו, שיקרו לו כל הזמן הזה לגבי ואמרו לו עכשיו את מה שהם באמת חושבים עליי, שהם הסתירו ממני במשך כל התקופה שהיינו חברים. הם אומרים שאני מסתירה דיכאון, שאני חסרת מודעות לעצמי ולסביבה, חסרת טאקט, מעליבה, וכל מני דברים מקסימים נוספים (שלצידם, למזלי, היו גם דברים טובים. לפחות אמרו שאני נחמדה ושאני מוכשרת).
מסתירה דיכאון? הם היו צריכים להיות חכמים בשביל להבין את זה, ועכשיו הם הבינו. שאפו! רוצים שקל?
אני לא מי יודע מה מדוכאת, וכשאני כן אני עדיין נותנת לעצמי טפיחה על השכם. נראה אותם מתמודדים עם העובדה שלכל אורך שנותיהם במערכת החינוך היו משפילים אותם, מנדים אותם ועוזבים אותם בלי סיבה מוצדקת. ואני עדיין צוחקת וחושבים שאני פסיכית, כמו ליצן בקרקס כושל שחווה מוות במשפחה. הם אמרו שזה בגלל שאני שומעת מטאל ובגלל הציורים האובדניים שלי. טוב לדעת שאתם מנתחים לי את האופי ושופטים לפי תחומי עניין.
חסרת מודעות לעצמי, לסביבה וחסרת וטאקט? אני בעצמי יודעת שאני חסרת טאקט וחסרת מודעות לסביבה. אז איך אני חסרת מודעות עצמית?
זו אחת הבעיות שלי, חוסר טאקט. ואני לא חסרת מודעות לסביבה. אני פשוט שמה עליה זין. אני יודעת בדיוק למה אני מצופה ומה אני אמורה לעשות, מה שהחברה רוצה שאהיה. פשוט ממש ממש לא איכפת לי. וכשאני שמה מטאל בכיתה או מתלבשת בדרך בה כולם לא אוהבים, אני חושבת על עצמי. אני מרצה את עצמי וחושבת על עצמי כשאני עוסקת בתחביבים שלי ומתנהגת איך שאני רוצה, וככה כולם צריכים להיות במקום להתרכז במה שהחברה חושבת. נועדת כדי להיות האדם שאתה, לא איזה רובוט ארור.
בכל אופן. אני סמוכה ובטוחה שאם הם לא היו רוצים להישאר, שלא ישארו. גאד דאמט. אני לא חיה בשביל אף אחד אחר למעט אני עצמי, ולכן אני לא צריכה לפתח תלות באף אחד, במיוחד אם אותו אחד התנהג ועדיין מתנהג אלי מגעיל.
שיר השבוע: Blinded In Chains- Avenged Sevenfold
המשך שבוע טוב (?)
|
נכתב על ידי
,
25/11/2015 16:40
בקטגוריות אספרגר, סיכום שבוע, טרור, מטאל, עצב, דכאון, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, תסכול
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
 תרומתי הצנועה לרווקות
אני מסתכלת עליך עכשיו, חתיכת אידיוט, ולא מבינה מה לעזאזל עשיתי במחיצתך זמן רב כל כך. השקעתי בך יותר מדי.
היית כמו זרע פגום של פרח בר נדיר, והשקעתי בך. דישנתי את האדנית שלך, חשפתי אותך לשמש והשקיתי באהבה כל יום. אבל כנראה שהיית הרסני, פרח בר אסור שלי. כמו ורד הפצת ריח מתוק ומשכר, ריח רעיל של אהבה, וכשהחלטת לנבול גרמת לכל עולמי לנבול יחד אתך. ועכשיו אתה מזדחל בחזרה מהקבר שלך, מתוך האדמה שפעם הייתה טרייה ומדושנת, כדי להפיץ עוד זרעי הרס ואכזריות.
אבל אני לא אתן לעולם שלי לנבול, ולא אתן לך להפיץ את נגיף השנאה בין חבריי הקרובים, ולא אתן לך לגרום לי לרגשות אשם. הרי אתה זה שאשם, יצור בוגדני ועלוב נפש שעסוק בביקורת והשפלה בפומבי כל הזמן. ואתה עוד דורש ממני יחס רגיל. איזה יחס רגיל אדם כמוך צריך לקבל?! הדבר היחידי שיעזור לך זה צו הרחקה, ממני ומכל שאר העולם, והבנה מוחלטת שלא רק אתה צודק. למעשה, מעטות היו הפעמים שצדקת.
ביקרת אותי כל כך הרבה פעמים. באיזה מן שם לא הספקת לקרוא לי? דכאונית, משוגעת, מפגרת, מגעילה, אנטי-סוציאלית, דיקטטורית, סגורה, אלימה, חולנית, אספרגרית מסריחה. ואני ברוב טפשותי החלקתי לך על כל אלה והמשכתי לאהוב. כי התעוורתי ממך, ועכשיו אני יכולה לראות את הכיעור שבך, שלא ראיתי קודם לכן.
לא אתעוור שוב למראה של אהבה מסנוורת.
| |
ארור תהיה, עולם.
עד כמה שאני כבר לא יכולה לסבול את כל דיבורי הסרק המתייפיפים על הטרור, אני גם לא יכולה שלא להתייחס למאורעות בפריז ביום שישי ה-13 האחרון. אך אני לא אהיה מאלו שישימו זרי פרחים מושקעים ונרות קטנים המרצדים באורם הצהבהב והחמים על רצפת כיכר הרפובליקה. אני מתכוונת להטיח את האמת בפנים ולהתייחס למאורע מנקודת ראייה הרבה פחות אנושית.
ראשית כל- בואו נסגור כאן נקודה- צרפת היא מדינה מתירנית מדי. פריז, וצרפת באופן כללי, מלאה ערבים עד אפס מקום. הם מכילים מהגרים ואנשים חדשים, ומשלמים את המחיר על השאננות שלהם. כנראה שממש לא הספיק להם הפיגוע במשרדי שארלי הבדו בינואר 2015, שנעשה גם הוא על ידי מוסלמים-מאל קאעידה, כדי שיבינו את המסר- המוסלמים שם, והם שם כדי להישאר. והם ממש לא היגרו דווקא לצרפת כדי ליהנות מההתניידות הקלה ברכבת המטרו, מתרבות עשירה או מאמנות. הם הגיעו כדי להעביר את האיסלאם הלאה, לגייס עוד חברים רדיקליים לארגוני הטרור הארורים שלהם ולהשתלט על אירופה. וצרפת, ברוב תמימותה, עוד סוגרת בשבילם רחובות (!!!) ומאפשרת להם להיכנס בכמויות כמו חול אל דלי.
שנית; העובדה שטרור צריך להגיע למקומות כמו אירופה כדי לעורר סנסציה היא עובדה מרתיחה. האם הם שכחו את כל מה שדאעש עשה בעיראק שנה שעברה? את הטאליבאן בפקיסטן? את טבח העם בסוריה שנמשך כבר חמש שנים?! וכמובן שהם בכלל לא טרחו לזכור אותנו, מוקד הטרור הראשי. זה כאילו שחרוטה לנו על המדינה אות קין תמידית וסדיסטית שפשוט צועקת "תירו בי". אני לא חושבת שאפילו רפובליקות ומדינות שקיימות מאתיים שנה חוו את אותה כמות מלחמות ומבצעים כמונו. המזרח התיכון הוא שדה קוצים בוער והעולם שותק, וכשהאש שבשדה שלנו מתפשטת אל המדינות המערביות, המדשאות הרעננות, ומתחילה לתת את אותותיה- אז ורק אז העולם ישים לב למצב.
והדבר השלישי והאחרון שאני רוצה לכתוב- כי אפילו אני לא יכולה להתריס יותר מדי- היא התגובה המתייפיפת של העולם. מנהיגים יקרים, זה שתקרינו על יעדי התרבות, הפסלים והמגדלים שלכם את צבעי דגל צרפת- לא יעזור. נחשו מה? לצייר את סמל ה-"Peace" עם מגדל אייפל באמצע במקום קווים רגילים לא יעזור לאנשים להשתקם. גם לכתוב על הפיגועים ערך חדש בויקיפדיה, שאני בשוק שכבר מישהו היה מספיק משועמם כדי לכתוב אותו, לא יעזור בשום דבר. מדובר כאן באירוע שמותיר חותם בהיסטוריה של מדינה, ובכלל בהיסטוריה האנושית. זהו הסימן המובהק ביותר שאפשר לקבל לכך שאם ההתחממות הגלובלית והזיהום הסביבתי לא ישמידו אותנו- אנחנו כבר נספיק להשמיד את עצמנו בלי בעיות ובאכזריות שאין כדוגמתה. מאות של משפחות נותרו הרוסות, עם שלם ספג טראומה (שאני מקווה שילמד ממנה), ומה שכולם עושים הוא רק להפגין סולידריות מזויפת. לישראל היו מפגינים סולידריות? ממש לא, וכנראה שגם היו מוצאים דרך להאשים אותנו במצב.
על אף היותי אדם שלא תומך ומעולם לא תמך במלחמה, אני שמחה שזה קרה, כי זו סטירה שאירופה וכל העולם המערבי היו צריכים לקבל בסופו של דבר, כדי להבין את גודלה של מגיפת הטרור. ואני אמנם רק נערה בת חמש עשרה בקושי, ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לכך, אבל הייתי חייבת להביע את דעתי בקשר לזה. כי לי כבר נמאס מהעיוורון והאכזריות ששוטפים את בני האדם כמו גל צונאמי עכור.
| |
 השבוע שהיה, מי ומה: 8-13 בנובמבר
במילה אחת? מתיש. בשתי מילים? מתסכל ומתיש. בהרבה מאוד מילים? בין השבועות הכי טעונים רגשית שאי פעם היו לי, ואני בכנות חושבת שהשטן עומד מאחורי השבוע הזה ומשך בחוטים של כל מי שגרם לו להיות לא טוב.
למעט לימודים ובולשיט דומה (עבודת ענק בספרות ומבחן בהיסטוריה, כמעט נכשלתי במתמטיקה), זה היה שבוע עם התנגחות בחבר שלי לשעבר, איתו הייתי עשרה חודשים. הוא התנהג באלימות, פיזית ומילולית, ואחר כך בא להתנצל. כלומר, היום. לא היה לי שום אינטרס לא לסלוח, אני רק רוצה שלום. אבל לבוא כאילו לא עשית כלום...
המילים הפוגעות שהוא הטיח בי השפיעו עלי וגרמו לי לתהות על המצב הנוכחי שלי; מי באמת אוהב אותי? למי מגיעה הזכות להשפיע על החיים שלי? את מי אני יכולה להגדיר כחבר? אלה שאלות שכנערה בעלת תסמונת עם קווים אוטיסטיים קשה לי לענות עליהן, אבל ההיפותזה שלי בנוגע לכך מסתכמת בשלוש מילים: כולם עוזבים בסוף. הרי בסופו של דבר, מי אם לא ההורים שלנו נשאר איתי? כולם עזבו מסיבות כאלה ואחרות, כל אחד המציא תירוץ אחר. אני תחנת רכבת של אנשים, אבל תחנה של ברירת מחדל, תחנת מעבר- ולא תחנת בית יפה ומנחמת.
המחסור שלי בזמן נגינה וההתנגשות שלו עם הלימודים מפריעים לי מאוד. אני חוזרת הביתה, אוכלת, מנגנת, וקורעת את עצמי מהגיטרה החשמלית שלי כעבור מספר דקות בעל כורחי. ואני יושבת ועושה את המחויבויות הארורות שלי, והיא כאילו מסתכלת עליי בעיניים גדולות ונוצצות ולוחשת לי ברכות: "קחי אותי. אני לא אעשה לך רע. העובדה שאת מנגנת לעולם לא תעזוב אותך, בניגוד לכל האחרים. תישארי איתי, ותבטיחי את מקומך בעולם המוסיקה כיוצרת בתוך להקה". טוב, הלוואי שיכלתי לשבת כל היום ולהתאמן, רצון אפל בצורת גיטרת איבנז שלי, אבל אני נמצאת לצערי במוסד חינוך פורמלי שבמסגרתו אני נאלצת לעשות את מה שאני צריכה לעשות.
על אף מה שכתבתי למעלה, הנחישות שלי לא מתמעטת. להפך, זה רק גורם לי לרצות את זה יותר. יש לי מטרה, ואני מאמינה בלב שלם שאני אצליח להשיג אותה בסופו של דבר עם הרבה עבודה. אוונג'ד סבנפולד נותנים המון השראה, ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הרבה מאוד סרטונים שלהם. בכנות, אני רוצה להיות הגרסה הנשית לסיניסטר גייטס כשאגדל.
לסיכום? על אף המצב שלי, אני נשארת אופטימית (למדתי לנגן את הריף של Unholy Confessions, שום דבר לא מנצח את זה). מחר אני הולכת לטבע, מה שיתן לי אתנחתא עצומה, אבל לאחר מכן יהיה לי שבוע עמוס ונוראי- לדאבוני אני נאלצת לעשות עבודה עם עוד מישהי, ללמוד למבחן במתמטיקה ולעבוד. האנרגיות שלי כנראה יעזבו אותי. זה יהיה שבוע מלאה מהגיהנום. אבל הכוח הוא, לשמור על חיוך מזויף ולתת לכולם להרגיש שלא פאקינג איכפת לי, ושמצדי לחרבן על תעודת הבגרות שתהיה לי עוד שנתיים וחצי.
שיר השבוע: Redneck- Lamb of God
שתהיה שבת שלום 3:
| |
היכרות קלה
אני לא קוראת לזה פסימיזם. אני קוראת לזה האמת.
יש שיגידו כי אני אדם מלנכולי, נון קונפורמיסטי בהגזמה, מורד יתר על המידה ודיקטטורי.
אני קוראת לזה המציאות בה אנו חיים. כולנו מוקפים בקונפורמיסטים, במניפולטיביות, והאדמה שאנחנו מתהלכים עליה, בייחוד זו הישראלית, רוויה בדם. אני לא אומרת חלילה שאין יופי, הוא פשוט בדרך כלל לא כאן באופן ויזואלי. היופי הויזואלי, לדעתי, היחיד שאנחנו רואים, זה הטבע. הפרחים והעצים שהתברכנו בהם, וגם הים ובעלי החיים. אך לצערי ואני מקווה שלצער כל מי שקורא את זה, גם את אמא טבע האנושות הארורה מנסה להרוס, להרוג, להשמיד.
ואם לחזור לעניין המציאות, אשמח לספר לכם קצת על עצמי. על הדרך בה אני משקיפה על העולם.
אני נפש שמסתתרת מאחורי מקלדת, כמו רבים מאיתנו בימינו אנו. ועל אף שאפילו לא מלאו לי חמש עשרה שנים, יש לי תובנות שגם אנשים בני שבעים לא מגיעים אליהן, ואני טורחת לחפש את עצמי בעצמי כבר בגיל שלי, כי אני מבינה את החשיבות של האינדיבידואליות שלי ושל החיפוש העצמי.
כנערה על הספקטרום האוטיסטי (ואני מתארת לעצמי שאספר על כך די הרבה בהמשך), אני רואה את העולם דרך מיקרוסקופ מטושטש, ולא דרך תצלום פנורמה ברור. מה שנראה לאנשים סביבי הדבר הכי מזערי ולא משמעותי עלי אדמות, ייראה לי כדבר העיקרי ביותר. מאידך, מה שלאנשים נראה הדבר הכי מובן מאליו, לא נראה עבורי כמעט ובכלל, ואם כן- בצורה מעוותת.
אם להמשיך עם הדוגמה הזו ולהסתכל על החיים כבצל, כולם סביבי רואים בצל עגול שאוכלים ואני רואה את התאים המחוברים והמלבניים שלו מבפנים וחושבת שאלה לבנים. ורק בדיעבד אני מבינה שנחמד ומדויק להשוות את החיים לבצל. החיים הם מורכבים. מלאי שכבות. גורמים לך לבכות.
והו. כמה לבכות.
תחומי העניין שלי מסתכמים בשלוש מילים; מוסיקה. טבע. ציור.
אני מנגנת לא הרבה זמן, אבל בזמן הזה הספקתי להבין שזה מה שאני מעוניינת לעשות עם החיים שלי. זה המפלט הגדול ביותר בעבורי, פלטפורמה אדירה להבעת רגש. מוסיקה תמיד הייתה כאן בשבילי כאשר איש לא היה (ותאמינו לי. אני מטאליסטית. אני יודעת על מה אני מדברת). בסופו של דבר, אני רוצה לנגן כמו סיניסטר גייטס (הנגן של אוונג'ד סבנפולד). הוא ההשראה הגדולה ביותר שלי.
טבע? נשמע קצת מוזר בעבור נערה בכיתה י'. אני מתעניינת בבוטניקה ובצמחים של ארץ ישראל מאז היותי בת שלוש. חצי מהילדות שלי, אם לא יותר, ביליתי בטבע, ויש יערות שאני מכירה טוב יותר מאשר אני מכירה את כף ידי. טבע מקנה לי שלווה ואושר.
ציור, חוץ מכתיבה, הוא דרך ההבעה של כל הדברים הכי הזויים, סדיסטיים, מפלצתיים ואיומים שעוברים לי בראש. הרי, אני לא אוכל להצמיח קרניים וכנפי עטלף ענקיות במציאות. אז למה לא לעשות את זה על הדף? הוא גם ככה סבלני יותר מבני אדם. ותאמינו לי, הדפים שפגשתי בחיי רווים יצורים פיקטיביים, פיות ומפלצות. לבני תמותה אין עצבים לזה.
למעט זה? אני מנסה למצוא את עצמי בעולם הזה, עם משפחה תומכת, יצירתיות והמון אנרגיות שנוטפות ממני בשפע כמו דם של קורבן דקירה.
התהיו קשובים לי ביומן האינטרנטי הזה?
| |
|  כינוי:
מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
