כולן כל הזמן מפרסמות את התמונות האלה, של הבנות הרזות האלה שהעצמות שלהן בולטות כ"כ. הקנאה נשפכת בדבריהן על אותן תמונות, וכל מה שנותר זה לשנוא את עצמך ולהתמלא מוטיבציה להראות בדיוק ככה.

אבל חלק לא שמעו על פוטושופ, חלק לא שמעו על תת משקל לא בריא בכלל בכלל. הבנות האלה לא אמיתיות. 

אבל מה קורה כשהשאיפה הכי גדולה שלך, המודל לחיקוי שלך, הרצון הכי גדול שלך הוא בעצם להדמות לעצמך?

לא לעצמך של עכשיו, לעצמך של פעם, לפני תקופה. לפני שעברת דברים ולפני שהפכת לבהמה.

אני אוגרת הכל. אני אוגרת סרטונים, שירים, זכרונות, תמונות. התמונות שלי אינסופיות. אני אוגרת ואוגרת.

אני שוכחת מכל מה שיש לי עד שיש לי סיבה לחפש משהו. ואז במקרה אני נתקלת. אני נתקלת במה שאני רואה כרגע כשלמות.

ככל שאני מדפדפת בתמונות אני רואה את עצמי רזה יותר, שזופה יותר, בלונדינית יותר ועם חיוך רחב הרבה יותר.

הפרצוף שלי כבר לא רחב ומגעיל, פתאום הפנים שלי נראות יפות ועדינות, למה עכשיו הן לא?

תמונות ישנות במדים, פתאום הם נראים כ"כ יפה עליי. כל כך אהבתי ללכת במדים פעם. למה עכשיו אני נראית כמו היפופוטם?

התלבשתי בבגדים שהיום אני רק חולמת עליהם. חושפני, צמוד, יפה, מחמיא.

עצמות הבריח שלי בולטות, הצוואר דק-דק. הפנים צרות וארוכות. היום אני סתם בטטה.

אני פשוט כל כך מקנאה, כל כך מקנאה בעצמי.

אני רוצה למצוא מכונת זמן ולחזור לאותם זמנים.

אשכרה תת משקל.. מי היה מאמין.. והיום אני כל כך ענקית.. שאי אפשר לחשוב שמשהו יכול להמשך אליי.

ואז בבום, במעבר מאוד קיצוני, מגיעות תמונות של שנה אחרי - בהן אני ענקית. הזרועות שלי שמנות, הגוף רחב. האף הכל כך עדין שנראה בתמונה הראשונה, נראה כל כך דומיננטי ומגעיל בתמונה שלאחריה. איפור עדין בתמונה הראשונה שעדיין מחמיא מוחלף באיפור כבד שמנסה להסתיר את השומן, והחלקה כל כך מוגזמת, בנסיון למצוא סידור שאשכרה מחמיא.

כבר לא הייתי יפה, והתמונות כבר לא היו תמונות שכיף להסתכל עליהן. באחת הסנטר כפול, באחרת השומן ביד בולט מדי, בתמונה אחרת רואים את הגוף יותר מדי. ועוד אנשים מופתעים למה אני לא אוהבת להצטלם.

לדעתי, אני כבר לא יפה. לדעתי, אני מגעילה ואני בשוק שאשכרה מישהו נמשך אליי. 

טוב נו, הוא כנראה התרגל.. התחלנו את הקשר שלנו עוד אז, כשהייתי רזה ויפה..

זה למה אני צריכה לשנות משהו ולא להתקע ככה. אני שונאת את עצמי.

לא יקח עוד הרבה זמן ואני אחגוג קידומת חדשה. לא במשקל, בגיל. מקווה שגם במשקל.

אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה. זה כל כך מדכא.

אני לא רוצה לפגוש אנשים ככה, אני מפחדת ללכת ברחוב, שמה מישהו יראה אותי ואני אתפדח. הרי הם זכרו אותי כל כך יפה..

פעם הייתי מסתכלת בארון וחושבת לעצמי, 'מה לא יצא לי ללבוש הרבה זמן?' וזורקת את אותו הדבר על עצמי. מסתכלת במראה ומחייכת.  

הסתכלתי מקדימה, הסתכלתי מהצד, הסתכלתי איך התחת שלי נראה. פתאום גם אם לא תכננתי לצאת לשום מקום התחשק לי כל כך סתם כי נראיתי טוב וחשבתי שזה פשוט בזבוז להשאיר את זה ככה. הרגשתי שלמה עם עצמי ועם הגוף שלי.

היום, כל פעם שיש לי סיבה לצאת מהבית, אני מסתכלת על הבגדים שאני כל כך אוהבת. אני שמה אותם על עצמי, מסתכלת במראה. החיוך יורד בשניה.

אני מנסה לסדר את זה ככה, את זה אחרת. למרות הכל אני נראית כל כך נורא בבגדים האלה. אבל אני כל כך אוהבת אותם.

אני חוזרת לארון בהבעת פנים עצובה ולובשת את מה שלבשתי גם פעם קודמת. לא שאין לי בגדים, יש לי המון, אבל לדעתי זה הדבר היחיד שיפה לי איכשהו, הדבר היחיד שאולי קצת מחמיא לי לגוף.

וזה מדכא.

מחר השקילה השלישית שלי ואני מפחדת שאני לא הולכת לראות שינוי מהשקילה האחרונה שלי.