היחסים שלי ושל המתוק לא הולכים למקומות טובים כ"כ בזמן האחרון. אנחנו רבים כל הזמן, כשרוב הריבים מתפתחים על דברים שטותיים שהיינו מתעלמים מהם בדר"כ.

אולי זו רק אני, אבל ההרגשה היא כאילו אין לו כוח להשקיע יותר. הוא לא קורא לי יותר כשיש משהו מעניין לראות, הוא בקושי שולח לי תמונות או דברים כשהוא היה רוצה לשתף איתי הכל, כדי לראות איתו סרט או לעשות איתו משהו [אפילו לשחק, פאק, עכשיו גם זה הוא לא רוצה] עכשיו זה צריך להיות מלווה ביום שלם של שכנועים ואז הוא בא בגישה של "טוב, שיהיה, אם זה יגרום לך לשתוק".

וזה מדכא. זה לא כיף. כי כשאני רוצה לצאת לאנשהו פתאום הוא החבר המושלם המתחשב. "לאן את הולכת?", "אל תחזרי מאוחר", "תהיי בקשר", "אני לא רוצה שתלכי" ומחבק אותי. אבל כשאני חוזרת? כלום. הכל כרגיל. הוא תקוע עם הפרצוף בתוך המסך שלו, מדבר עם חבר או משהו. "היי, מתוק, אני פה!!". הוא מסתכל לשניה, מחייך, "היי" וחוזר לשלו. אני נותרת שם עם ההבעה המעוצבנת והולכת לחדר אחר למחשב השני.

אין לי כוח. הקשר הזה רק הולך ונדפק.

אבל להתלונן שאני לא נותנת אוהו הוא יודע להתלונן. לא יודעת אם זה החוסר חשק הכללי מהדרך בה הוא מתייחס אליי, או שאלה הגלולות [מה שסביר להניח, כי זה כבר שנה - שנה מאז שהתחלתי איתן] אבל אין לי כוח. כשהוא מתלונן שאני לא משקיעה בקשר המיני - אני מתלוננת שהוא לא משקיע בקשר הרומנטי ואז אנחנו רבים, צועקים אחד על השני מילים רעות שהולכות לשמיים כי אף אחד מאיתנו לא באמת מקשיב למה שיש לשני לומר, לאף אחד לא אכפת. זה השלב של הלפגוע, לגרום לו להזדעדע, להכניס. ואז אנחנו מתרחקים וממשיכים בשלנו, כשאחרי זה פשוט שוכחים מהכל ושום דבר לא באמת נפתר. וזה ככה כבר תקופה. והעצוב הוא שאין מה לעשות עם זה.