לאחרונה למדתי על עצמי משהו שהיה קיים בי תמיד ולא ייחסתי לו חשיבות מסוימת.

למדתי שאני בן אדם של מלחמות.

אני אוהבת את משחקי הכוחות עם אנשים, אני חיה על זה באיזה מקום.

קיים בי סיפוק לא ברור כשיש לי סיבה לשנוא מישהו.

וכשמישהו קם נגדי? אני פשוט מאושרת מזה שיש לי הזדמנות לתכנן מהלך נגדי עכשיו.

משהו בי דפוק.

למרות שבאיזה מקום זה מסביר לי למה תמיד רבתי עם כל המפקדים שלי בצבא.

עכשיו אני קצת מבינה יותר למה מערכות יחסים ארוכות טווח משתבשות לי בסוף. או שמשחקי הכוחות גוברים עליהן או שאני משתעממת ומסיימת את זה בעצמי.

נראה לי הגיע זמן לעבוד על עצמי קצת.

הגעתי למקום טוב בחיים, וואלה יכולה להגיד שגם לא חסר לי כלום.

חבל שהגישה המרדנית שלי תהרוס לי את זה.