בעבר ישראבלוג היתה קהילה גדולה ומשגשגת. אולי באיזה מקום זו היתה האופנה לרשום בלוג.

כיום כולנו שרידים כאן של אותה תקופה. כמו אאוטסיידרים שסה"כ רוצים שקולם יישמע.

אישית, אני אוהבת את זה שעדיין יש לי את המקום הקטן הזה לעצמי שבו אני יכולה לדבר מבלי לקבל שיפוטיות על סמך הרקע שלי. היום הכל נהיה כ"כ דיגיטלי ומגעיל, אי אפשר לקבל הודעה ממישהו מבלי שנוכל לעשות עליו בדיקת רקע מעמיקה עוד לפני שהספקנו בכלל לענות לו.

מצד אחד זה אחלה, מטרידים אותי פחות ייצורים מפעם. גם הצלחתי סופסוף להגיע לשלב בחיים שבו אני יכולה בלב שלם להתעלם משיחה חסויה/פרופילים פיקטיביים בלי למות מסקרנות במי מדובר.

אבל דווקא היה כיף פעם. להכיר מישהו בפורום בנושא שמעניין אותנו, להכיר אותו ככינוי ודעות שלו על הנושא. 

בלי לראות מה שמו, מאיפה הוא ומה הוא עושה בחיים.

אני מרגישה שפעם ההכרויות היו הרבה יותר מעמיקות. 

השיחות הקטנות האלה עד השעות הקטנות של הלילה, משחקים את משחק השאלות בתורות. מנסים לחלץ כמה שיותר מידע מהמשפטים שאנחנו מקבלים כתשובה.

היה מין ריגוש כזה שהיום כבר אין.

היום בשביל להגיע לשיחה עמוקה באמת צריך הרבה מאוד אלכוהול וגם אז לא זוכרים את הרוב למחרת.

אני נהיית מאוד נוסטלגית לאחרונה. מנסה לחשוב על מי שהייתי לפני הצבא ולאן החיים לקחו אותי.

סיימתי את התפקיד בשאיפה שאוכל לפתח קצת יותר את חיי האישיים והחברתיים ובמקום זה מצאתי את עצמי עושה שעות סביב השעון בחמדנות גדולה כדי להגיע למשכורות גבוהות יותר. 

ניסיתי לברוח מהפיקוד, מהאחריות ומהשיחות טלפון הרבות אך אני מוצאת את עצמי בתפקידים מרכזיים מתעסקת בבירוקרטיה מול גורמים חשובים למרות שאני בקושי חצי שנה במקום העבודה החדש שלי.

אולי זה מה שאני משדרת. האמת שכל מה שעדיין בא לי זה עבודה פשוטה שבה לא מזיינים לי את הראש. 

לבוא, לעבוד קצת, ללכת הביתה ולשכוח הכל עד שאחזור למחרת.

אני חושבת שאני צריכה חופשה. אני פשוט עייפה.