הכל מצוין.

לראשונה מזה הרבה שנים אני במקום מאוד טוב בחיים שלי.

יציבה כלכלית ואפילו בעלת חסכון.

נמצאת בעבודה שסה"כ מאוד נוחה לי וסבבה לי בה.

נמצאים סביבי אנשים טובים שרק מחזקים אותי מיום ליום.

וכמובן הכי חשוב - האדם הכי חשוב בחיי כרגע, צ'אזל.

אתה גורם לי לרצות להיות אדם טוב יותר מיום ליום. אתה תומך בי, מחזק אותי ונמצא שם בשבילי לא משנה איזה בחירה אקח.

זה מדהים. לא חשבתי שארגיש ככה עם מישהו. במיוחד בגלל ההסטוריה הדי מורכבת שהובילה אותנו לקשר שלנו כיום.

הענקת לי אהבה, הענקת לי משפחה. נתת לי דברים ששנים לא זכרתי איך הם מרגישים.

אתה מאמין לי ואתה מאמין בי. זה מדהים כי אפילו אני לא הייתי סומכת על עצמי אם הייתי במקומך.

אתה לוקח את המגרעות שלי ומשתתף בהן, תוך כדי שאתה נותן לי תחושה שזה בסדר וזה אנושי.

שינית אותי. גרמת לי לאהוב את עצמי. לפחות בימים האלה שאני לא יוצאת אהבלה ומתקשה להאמין שאתה עדיין שורד אותי.

אז למה ההרס העצמי שלי ממשיך לכרסם בי?

למה אני חוזרת ממשמרת לילה ועושה לעצמי את קוקטייל הג'ין-ספרייט הרגיל שלי?

כן, קשה לי לישון. עד היום. לפחות זה הסיפור שאני מספרת לעצמי.

אבל באיזה מקום נראה לי שאני אוהבת להיות אומללה. אני אוהבת להיות שיכורה ולהתבאס שאני לא חיה בימים אחרים.

הכל היה כל כך קל יותר פעם. 

אני לא רוצה להתבגר לעולם.