לא מזמן יצאתי מהצבא וסיימתי את הפרק שלי כקצינה בצבא.

הייתי בתפקיד משמעותי, בעיקר בהיבט הדאגה לפרט.

זה היה חשוב לי, לעשות את מה שאני עושה בדרך הטובה ביותר. הובלתי תהליכים, קידמתי אנשים.

אלו היו החיים שלי כמעט 4 שנים.

אחרי תקופה ארוכה מיציתי. החלטתי לצאת. החלטתי לראות מה העולם בחוץ יכול לתת לי.

ידעתי שעבדתי קשה. הייתי מוקד מרכזי להרבה מאוד דברים שקורים בסביבה שלי. אבל וואלה? נמאס לי.

לא רציתי יותר להיות הפקטור המרכזי בתהליך. לא רציתי את האחריות למה שקורה מבחינת תכניות עבודה. רציתי קצת שקט.

אז יצאתי החוצה והלכתי להיות עובדת פשוטה.

עובדת שמגיעה בשעות מסוימות, עושה את מה שנדרש ממנה ואחרי זה הולכת הביתה.

בבית אני נחה, נרגעת, מתעסקת בתחביבים שלי, נמצאת עם הבן זוג והחברים.

בלי שום צורך לדאוג לאף אחד או לתהליכים שקורים בעבודה ואני כמובן חייבת להיות נוכחת בהם.

הרגשתי הקלה.

אך גם במקום העבודה החדש שלי מנהלים בכירים שכמעט ולא פגשתי החליטו שקורות החיים שלי שווים משהו.

קיבלתי תכולות שהן מעבר. דברים שמעסיקים אותי יום יום מעבר לדברים שאני אמורה לעשות בשוטף.

סבבה, אין בעיה. אני מסודרת ואני טובה בזה. למה לא בעצם? קצת דאווינים על המנהלים לא עשו רע לאף אחד.

אבל אז התחלתי לקבל הצעות לקידום.

זה התחיל במשהו די בסיסי. הציעו לי לקחת על עצמי להיות אחראית משמרת חלופית.

מחמיא, ברור. אבל השכר שלי עדיין יהיה זהה למה שאני מקבלת כרגע בלי האחריות הזאת. כמובן שסירבתי באדיבות.

למה שאעבוד קשה גם מעבר לשעות העבודה שלי כשאני מקבלת את אותו הדבר? מיותר. לא משעמם לי.

השבוע באופן די מפתיע קיבלתי הצעה שניה. 

הפעם מדובר בהחלפה טוטאלית של התפקיד בו אני נמצאת. לתפקיד מטורף. תפקיד שהדרישות אליו דורשות תואר (שברור שאין לי) ונסיון במערכות מידע שאפילו לא שמעתי עליהן.

הופתעתי. הגבתי די באדישות למען האמת. לא ידעתי במה כל העניין הזה כרוך אז די ייבשתי את השיחה וניסיתי להראות שטוב לי בדיוק איפה שאני נמצאת.

אבל כשחקרתי קצת הבנתי עד כמה העסק הזה רציני. וואט דה פאק? מה? למה? כבר עשיתי? חבר'ה שעובדים איתי עשורים במחלקה לא קיבלו הצעות כאלה ויש להם ידע מקצועי הרבה יותר מטורף ממה שיהיה לי לא משנה כמה אנסה ללמוד ולהבין.

למה דווקא אני?

ממש בא לי טוב הקידום הזה והמחשבה הזאת שבאמת מעריכים את מה שאני עושה למרות שאני רק חצי שנה במערכת. כאילו, וואו. אני יכולה להשיג את מה שאנשים עבדו קשה מאוד רק בשביל להתמיין לאותו מקום.

אבל פאק, כל כך רציתי לעבוד בשקט במשרה הפשוטה שלי וללכת הביתה.

לא יודעת.

זה קשה.

אמרו לי שיעדכנו אותי כשהמנהלת של המחלקה תרצה להכיר אותי ולבדוק עד כמה אני מתאימה לתקן.

עברו מאז יומיים ולא שמעתי כלום.

וכן, בא לי את זה יותר מתמיד עכשיו. נטו בגלל העובדה שזו הזדמנות מטורפת שיכולה לחמוק ממני ברגע.

אבל שוב הדילמה צצה לה. עד כמה אני רוצה את זה באמת? אולי אני סתם רוצה את זה כי הקידום שלי מוטל בספק?

השכר כנראה לא יושפע אבל אני כן אצטרך לעבוד קשה יותר. אמנם במשמרות הרבה יותר נוחות.

סעמק.

אני עד כדי כך טובה?

אז אני הולכת לי למטבח ומוזגת לי עוד כוס של ג'ין-ספרייט. כי מסתבר שאני כותבת פה רק כשאני שיכורה מספיק.

אני חושבת על זה שאני כבר לא בת 20 והגיע הזמן לחשוב על העתיד שלי ועל קריירה יציבה לשם שינוי.

אבל פשוט לא בא לי. חוסר האחריות הזה כל כך מפתה שזה נוח לי. אבל אולי כן שווה לשקול איזה שינוי בחיים?

משהו שהוא קצת רציני יותר מקצינה מקצועית שמרוויחה כמו פועל במפעל חרטא. ואפילו יותר רציני מעובדת משמרות שמרוויחה פצצה אבל עושה לילות כמו זונה.

לא בא לי לחשוב על העובדה שהגיע הזמן להתבגר אבל כנראה שאין לי ברירה.

אולי הגיע הזמן לחשוב על העתיד?